מאגר סיפורי מורשת

שמי: מלכה, נולדתי וגדלתי בקיבוץ אפק. נקראתי מלכה על שם סבתי מצד אימא.

לא אהבתי את השם שלי שנשמע לי גלותי, מה עוד שלאחי הבוגר ממני בארבע שנים נתנו את השם עודד.

אימא שלי הסבירה לי שכאשר עודד נולד לא היה ידוע אם ההורים שלה עודם בחיים, ולכן נתנה לו שם שלא על שם ההורים ואילו "מלכה זה שם כל כך יפה, השם של אימא שלי" אבל היא לא שכנעה אותי. "מלכהל'ה", קראו לי ותיקי הקיבוץ, מלכוצה קוראות לי חברותי וקיסוס ילדי הכיתה שלימדתי המציאו לי. בתקופה שבה לימדתי אותם,  לאחר טיול בקיבוץ שחשפתי אותם לשם של אחד המטפסים שנקרא: קיסוס. שם המשפחה הוא רייטר. רצינו פעם לשנות אותו לרכבי, כי בשנים ההם הייתה דרישה לעברת את שמות המשפחה, אך בסוף לא שינינו.

סיפור החביתה :

בילדותי לא אהבתי לאכול ביצים. בתקופה ההיא ייחסו חשיבות מאוד גדולה למזון, ואנשי החינוך שגידלו אותנו חשבו שלא יתכן שילד לא יאכל ביצה , שמא זה יפגע בבריאותו והתפתחותו . בשל כך זכיתי שיטגנו לי חביתה, בעוד יתר הילדים אוכלים ביצים קשות/רכות ועיניהם נשואות לחביתה שלי. באותם ימים הייתי בגן. לפני ארוחת הערב , שהיתה בארבע אחה"צ הגננת היתה נוהגת לספר לנו סיפור בחצר. הגננות חשבו שאם אצא לחצר לשמוע את הסיפור יחד עם החביתה יש סיכוי שאספיק לסיים אותה. ריח החביתה המטוגנת, השנואה עלי, הציק לי מאוד ואת הסיפור לא שמעתי כמובן. כשהסתיים הסיפור כולם נכנסו לגן לארוחת הערב ואני נכנסתי עם החביתה שלי.

כשהסתיים הסיפור כולם עברו לחדר האוכל ואני עם הצלחת עם החביתה. כשהילדים סיימו לאכול הם הלכו הביתה ואני עברתי אחר כבוד עם צלחת החביתה ביד למקלחת . רק כאשר המטפלות סיימו את יום העבודה והתכוננו ללכת הביתה שחררו אותי מהחביתה , שנזרקה לפח ואותי שלחו הביתה .אירוע זה חזר על עצמו מדי יום ביומו.

הבית היה חדר אחד קטן ללא שירותים מקלחת ומטבח (הם היו ציבוריים). וכך הוא גם נקרא: חדר. עד שאמך היתה בגיל צבא, בתי ההורים נקראו חדרים. היינו אומרים: "הולכים לחדרים" או : "את באה לחדר"? והכוונה היתה לבתי ההורים. בבית גרו רק ההורים. אנחנו הילדים גרנו בבתי הילדים, שם גם ישנו. בקיבוצנו לא היו מבנים כמו בית כנסת או צרכנייה. במקום צרכנייה היה מחסן חלוקת מצרכים. כל משפחה הייתה מקבלת חבילת שוקולד ושקית נייר חומה עם פתי בר, עם זה היה צריך להסתדר במשך שבוע ימים, זה היה הקינוח. בין היתר חולק לחברים מהמחסן גם סבון רחצה, סכיני גילוח וסיגריות .

בילדותי חגגו לנו ימי הולדת רק בגן או בבית-הספר. במסגרת המשפחה לא נהגו לחגוג לי ימי-הולדת. גם מתנות אני לא זוכרת שקיבלתי במיוחד, מלבד מפוחית שקיבלתי ביום הולדתי השתיים עשרה. ביום הולדת זה אמא שלי קראה לי הביתה בשעה שבה נולדתי, ונתנה לי את המפוחית שרציתי במשך זמן רב. שמרתי על המפוחית גם כשהתבגרתי. העברתי אותה אל אחד מנכדי ועכשיו המפוחית נמצאת אצלו .

בילדותי נהגנו לאסוף אוספים. אני אספתי נירות מוזהבים, בעטיפות של מסטיקים היו כרטיסונים מצוירים ובנוסף אספתי בולים. היינו נוהגים לבקש מחברים מעטפות שקיבלו בהם מכתבים, את המעטפות היינו שמים בתוך קערת מים, מוציאים את הבול ומייבשים אותן. במידה והיו לנו בולים כפולים היינו מחליפים ביננו. היינו מתעסקים המון בבולים ובכל התהליך מאיסוף המעטפות ועד סידורם באלבומים לפי מדינות ולפי נושאים.

משחקים שהיינו משחקים בילדות: שיחקנו קלאס, בלורות (גולות), חמש אבנים, קפיצות על חבל ושיחקנו הרבה משחקי-חוץ כמו: מחניים, עמודו, מחבואים, דגלים ועוד משחקים שאתם משחקים גם היום. לא היו אוכלים בבית כיוון שאכלנו בבית-הילדים ובבית היינו אוכלים מעט ולעיתים רחוקות. היינו אוכלים בבתים: לביבות בחנוכה, עוגת טורט, שטרודלים ועוגת ביסקוויטים, שהניחו מתחת למיטה כיוון שלא היו מקררים בבתים וזה היה המקום הקר ביותר בבית.

סרטים היינו רואים על מקרן ענק בחוץ על הדשא מאחורי חדר-האוכל בקיץ, ובחורף בתוך חדר- האוכל.  בכל יום שלישי היה מוקרן סרט בקיבוץ. תחילה סרט לילדים, ולאחריו התחיל הסרט למבוגרים, לאחר שההורים סיימו להשכיב את ילדיהם בבתי הילדים. היה בחור בשם גלפר שהיה מביא כל יום שלישי סרט לקיבוץ והחברים היו שואלים מדי יום שלישי: "יש סרט היום"?

בילדותי הגן ובית-הספר מכיתה א'-יב' היו בקיבוץ. זיכרון משמעותי שהתחיל בגן והמשיך לשנים הראשונות בביה"ס היסודי היה: בריחות בלילה מהגן ומביה"ס לבית ההורים. הייתי מפחדת בלילה להישאר בגן, ומאוחר יותר בכיתה, והייתי בורחת לבית הורי שהיו מחזירים אותי מדי לילה לאחר שנרדמתי בביתם.

הלימודים בתקופתנו: בבית-הספר שלנו לא היו מבחני בגרות. למדנו  שתיים עשרה שנים וקיבלנו תעודה שסיימנו בית-ספר. חינכו אותנו שהעבודה חשובה כמו לימודים ובכיתה יב' חצי שנה למדנו, וחצי שנה עבדנו בענפי הקיבוץ.

בר המצווה שלנו היה אירוע משמעותי וחשוב. לאורך השנה היו לנו שתיים עשרה משימות . חלוץ בודד בשדה, נסיעה לקיבוץ אחר באוטובוס (שמעולם לפני כן לא נסענו באוטובוסים), היינו נשארים שם במשך יומיים שלושה, בלי הורים ובלי מבוגר שמכירים. בבר- מצווה עצמה התקיים מפגן אש: הלכנו על גשר חבלים, קפצנו מעל חישוק עם אש, עשינו אומגה ועוד מתקני אומץ. לבר המצווה הקיבוץ קנה לכל ילד שעון וזה היה השעון הראשון של כל אחד מאתנו. בגדים חדשים היינו מקבלים רק בפסח ובראש השנה, כולם היו מקבלים אותם בגדים רק בצבעים שונים  וגם זה לא תמיד.

לאחר פרישתי חשבתי במה להעסיק את עצמי. בתי הבכורה הציעה לי שאקים חנות יד שניה. לאחר בדיקה החלטתי שזו הצעה טובה ונרתמתי למשימה .

מעצם היותי חברת קיבוץ, זו פעם ראשונה שהייתי צריכה להתמודד עם בעיות שמעולם לא הייתי חשופה אליהן. תוך מספר שבועות מצאתי מקום לחנות, רכשתי ציוד , עשיתי פרסום ופתחתי את המקום, ואף גיליתי על עצמי דברים חדשים שלא הכרתי אצלי. העיסוק הביא לי הנאה רבה, מפגשים רבים עם אנשים מעניינים וגם רווח כספי.

נולדתי וגדלתי בקיבוץ אפק ,במשך כל ילדותי ונעוריי גרתי בבית-ילדים שם ישנתי אכלתי ולמדתי. העבודה והלימודים תפסו אותו מקום בחינוכנו. מגיל צעיר חונכנו לעבודה .

שובצנו בענפי הקיבוץ. בזמן העבודות העונתיות החקלאיות ( עישוב , קטיף , דילול ) עצרו את לימודינו ועבדנו כמה שנדרש מאתנו. ילד היה מוערך לא רק לפי חכמתו אלא גם לפי השקעתו ורצינותו בעבודה.

נישאתי ליונתן שאף הוא בן קיבוץ אפק, ומבוגר ממני ב ארבע שנים. ההורים של שנינו מוותיקי הקיבוץ כך שהרקע היה משותף. נולדו לנו ארבעה ילדים, שגדלו והתחנכו באותם בתי ילדים שאנחנו גדלנו וחונכנו בהם. לימים הנכדים שלנו שחיים בקיבוץ גדלו אף הם באותם הבתים.

הזוית האישית

נועם: קראתי לעבודה סיפורי סבתא כיוון שהם סופרו ע"י סבתא ולכותרת המשנה קראתי סיפורי ילדות. אימי הזכירה לי שהייתי ממש קטן מאוד אהבתי יחד עם אחיי לשמוע את סיפורי הילדות של סבא וסבתא ושל הורי שהיו מעניינים ורבים. פעמים רבות ביקשתי מהם במקום סיפור מספר לפני השינה סיפורי ילדות והייתי יחד עם אחי מקשיבים בעניין רב. נהנתי לשמוע על סיפורי הילדות של סבתי ועל אורח החיים שלה ואורח החיים בקיבוץ של פעם .