מאגר סיפורי מורשת

שמי נעמי חסקין ואני גרה כיום בכפר ויתקין. נולדתי בשנת 1939 בכפר ויתקין בסיפורי אני רוצה לספר על ילדותי ושנות בגרותי עד חזרתי לגור בכפר ויתקין.

סיפורם של הוריי

הוריי הם שרה ואריה. שרה עלתה לארץ בשנת 1925 מפולניה מאחוזת סקרהיצ'ין שבפלך לובלין. אריה עלה מהעיר איזמאיל שברומניה, רוסיה. אריה נולד בשנת 1905 ונפטר בשנת 2001. שרה נולדה גם בשנת 1905 ונפטרה בשנת 1977. בסיום הגימנסיה אריה היה חבר בתנועת הנוער הציונית "החלוץ", והוא רצה לעלות לארץ ישראל. בגיל 18 הוא וחברו ניסו לעלות, הגיעו לארץ נחשדו כקומוניסטים, ואז גורשו חזרה לאירופה. הוא נסע עם החבר לבלגיה, הצטרף לבית הספר המקצועי של רשת "אורט", ולמד נגרות כדי שיוכל לעזור בבניית הארץ.

אחרי שנתיים של לימודים בשנת 1925 שוב ניסה לעלות ארצה, והפעם הותר לו להיכנס בזכות דודות שלו שכבר חיו בארץ. בבואו לארץ עבר כמה מקומות, והגיע לבן דוד שלו שהיה מראשוני מתיישבי נהלל. אריה התקבל לעבוד כחצרן בבית ספר החקלאי לבנות של חנה מייזל. העבודות היו במשק החי, בשדות, בתחזוקה ועוד. שם הכיר את שרה שידלובסקי, שהייתה תלמידה בבית הספר.

שרה נולדה למשפחה שחיה באחוזה חקלאית. האחוזה נקנתה על ידי הסבים שלה במאה ה-18. שרה הייתה חקלאית מבטן ומלידה, אהבה את העבודה, את חיות המשק ואת העופות. לאחר שסיימה את הלימודים בבית באחוזה, יצאה ללמוד בגימנסיה פולנית בעיר חלם (אנחנו היינו צוחקים שאימא שלנו היא מחכמי חלם) שם נפגשה עם נוער ציוני, ומכיוון שהיה לה אח, שעלה בעלייה השנייה לארץ בשנת 1911, ראתה את ייעודה בעלייה לארץ ובבנייתה.

רבים מבני משפחתה עלו ארצה באותה תקופה למזלם. רבים מבני המשפחה שנשארו בפולניה, והיו רבים מאוד, נספו בשואה. בבואה לארץ הלכה ללמוד בבית הספר החקלאי בנהלל. היא הייתה מאוד מוכשרת בעבודה, לא שכחה את מה שקיבלה על עצמה לעשות והתמידה בכך. שם פגשה את אריה ונישאו.

סיפור הכפר

בנהלל הם פגשו אנשים כמותם, שגם חיפשו את דרכם אל ההתיישבות ורצו להקים מושב. הם השתייכו לארגון אל שם יוסף ויתקין. שלושה ארגונים היו שם, ואחרי הרבה לבטים ודיונים עלו להתיישבות בעמק חפר (ואדי חווארת). בשנת 1930 עלו 20 צעירים אל העמק, והשתכנו בבית גדול שנקנה מידי בעליו, לבנוני מרוני תושב יפו. הבית "הגדול" כך נקרא בפי הצעירים, עמד על גבעה שצפתה על הסביבה השוממה. לימים יכנו את הצעירים בשם "20 הראשונים" וליישוב שהחלו בהקמתו יקראו "כפר ויתקין".

כבר בתקופה הראשונה להתיישבות, עוד בטרם עברו עם הצריפים לנקודת היישוב מהמחנה הארעי, הקימו צריף למבנה בית הספר בנקודה שקראו לה "השכונה". בית הספר נוסד בשנת 1932. זרם העובדים של "ההסתדרות הכללית" שלח שתי מורות. בתחילה, לפני שהוקם המבנה היו הילדים יוצאים עם המורות ללמוד ולטייל בחיק הטבע. כשהוקם הצריף נכנסו ללמוד בו 28 ילדים, ב-5 כיתות שכל תלמידיה למדו בחדר אחד.

הילדים הגיעו לכפר עם ההורים מפינות שונות ברחבי הארץ עם הרגלים, ידע, והתנהגות שונים. רוב הלימודים היו בדרך של עבודה עצמית. בית הספר היה שייך לזרם העובדים של ההסתדרות הכללית. גם לפני הקמת המדינה וגם לאחר מכן, היה קיים קשר הדוק בין בית הספר לבין הכפר לבין המתרחש בו ולמתרחש בארץ. הלימודים היו קשורים קשר אמיץ להשכלה ולחינוך לאומי ציוני. ביה"ס הקנה לא רק דעת, ויחד עם הכפר יצרו ממש חממה חינוכית משולבת בין העבודה במשק, החברה במושב, תנועת הנוער, הגדנ"ע וההוויה הלאומית. למרות המלחמה (מלחמת העולם השנייה) לא הפסיקו החברים לעסוק בשאלות חינוך, בשאלות מוסר ולאן פנינו מועדות.

הילדות שלי

לאריה ולשרה נולדו 4 בנות. אני נעמי ונולדתי בשנת 1939 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה. גדלתי בכפר, העברתי אתו שלבים רבים, ועזרתי רבות בעבודת היום במשק. כפי הנראה קיבלתי את הגנים הדרושים לחקלאות, ומאוד אהבתי ועדיין אוהבת את העבודה בגינה ובמשק. בשנה שנולדתי הגיעה לכפר קבוצת ילדים מנוער עולה מאוסטריה וגרמניה, שהוריהם הספיקו לשלוח אותם לארץ ישראל. כאן התחלקו בין המשקים, והיו כמו בני הנוער של הכפר. בבית שלנו היה בחור בשם מאיר זלצמן, שלמד עברית, עזר במשק, ומאוד מאוד אהבנו אותו. שנתיים היה איתנו ולאחר מכן התגייס לצבא, ויצא עם הבריגדה העברית להילחם באירופה נגד הנאצים. עם תום המלחמה חזר לארץ, התחתן ועבד בבתי הזיקוק בחיפה. הייתה התקפה של הערבים נגד בתי הזיקוק, ובהתקפה הזאת מאיר נהרג.

אלינו למשפחה נוספה עוד ילדה חנה, ועכשיו היינו בבית 5 ילדות. חנה עלתה לארץ מפולניה בשנת 1946. היא ניצלה מהמלחמה, בגלל שהיא התגלגלה ביערות עם הפרטיזנים. עם סיום המלחמה, נמצאה על ידי בני משפחה, שגם הם היו בבריגדה ועזרו לה לעלות ארצה. גם חנה הלכה לבית הספר בכפר, אחר כך לבית הספר החקלאי בנהלל ואחר כך לצבא. היא התחתנה והקימה משפחה.

מלחמת השחרור השפיעה מאוד על כולנו. כשעלינו לכיתה א', כל ילד קיבל סרט אדום על דש בגדו. על הסרט היה כתוב "עבוד ולמד". היינו ילדים בבית הספר, כשהגיעו הידיעות על בניהם של בנים מהכפר שנפלו בקרבות. היה נורא עצוב וגדלנו בצל הדאגות. אך למרות הכל הכפר התפתח.

מחוץ לבית

סיימתי את לימודיי והתגייסתי לצבא. שירתי בבית הספר לצניחה בתל נוף במשך שנתיים בתפקיד מקפלת מצנחים. כשהשתחררתי יצאתי להדרכת נוער בבית הספר החקלאי בנהלל, וזאת הייתה מעין סגירת מעגל. לאחר שנה שם הוצע לי לנסוע במסגרת חילופי נוער חקלאי לאנגליה ללמוד על חוות חקלאיות. עם שובי יצאתי לעבוד כמורה בבית ספר לילדי עולים, שהיה קשור למעברת באר שבע. משם עברתי לחינוך מיוחד בתל אביב. גם שם עבדתי כ-5 שנים.

הדור החדש

התחתנתי עם אפרים, שהיה בן כפר בילו. נולדו לנו שני ילדים, הגדול בן שנתיים וחצי ואני בהריון שלישי. היו לנו הרבה תכניות להגדיל את המשק ולבנות רפת גדולה, ואז פרצה מלחמת יום כיפור. אפרים נפל באחת הסריקות שליד העיר סואץ. אפרת נולדה שבוע אחרי הנפילה של אפרים ונקראת על שמו. נשבעתי לעצמי שאני לא נופלת וממשיכה. המשכתי במשק, גידלתי את ילדיי ועכשיו אני מספרת לנכדים על מה שהיה.

הזוית האישית

סבתא נעמי – "לי התכנית גרמה הנאה רבה מכיוון שזו הייתה הזדמנות לספר ולהשמיע על ילדותי ונערותי בכפר ויתקין. למרות שלא סיפרתי הכול כי אי אפשר – רבים הסיפורים – אני מקווה שהילדים למדו משהו מהסיפור על הילדות של שני דורות לפניהם. אני מאחלת לדור הצעיר שידעו לכלכל את מעשיהם ויבינו כמה המדינה חשובה לנו."

ינון הנכד וניצן – "למדנו הרבה דברים חדשים על היסטוריה של המדינה ועל המשפחה. התקרבנו לנעמי, וגילינו דברים חדשים על איך החיים שלנו דומים ושונים ממה שהיה פעם. התהליך היה מאוד משמעותי, ואנו ממליצים לכל נער ונערה בגילנו לעבור תהליך דומה."