מאגר סיפורי מורשת

הילדות של סבתא שלי, אמא של אבא שלי, אורלי שפי  (בשם משפחתה הקודם בירם) עברה עליה בצל אובדן אביה בנימין (בני) בירם אשר נהרג בשנת 1968 כאשר עלה על מוקש במקום עבודתו במפעלי ים המלח בסדום.

אבי בן נקרא על שמו של סבא רבא בני .

סבתא אורלי נולדה בחיפה בשנת 1955. שם גרו סבא וסבתא שלה ארתור וחנה בירם, ואבא שלה בני למד בטכניון הנדסת חשמל. בני התחתן עם רותי ממשפחת חיימסון. המשפחה של רותי  הייתה מחברון, וברחה משם לירושלים בפרעות 1929. סבתא רבתא רותי נולדה בירושלים 4 שנים אחרי הפרעות.

ב-1929 הערבים בחברון פרעו ביהודים והרגו רבים מהם. חלק מהיהודים הצליחו להינצל כך גם המשפחה של סבתא רבתא רותי. השכן הערבי של המשפחה החביא אותם במרתף של הבית שלו ולא נתן לאף אחד להיכנס לבית. אחר כך הבריח אותם על העגלה של החמור והם הגיעו לירושלים ונשארו לגור שם.

בני, גדל בחיפה, בבית ציוני וחונך לעבודה ולתרומה לבניית הארץ ולציונות. כאשר סיים את הלימודים בטכניון, היה לו חשוב לתרום לבניית המדינה ולעבוד בעבודה משמעותית לקידום המדינה.

כך עברו סבא רבא בני, סבתא רבתא רותי עם התינוקת לגור הרחק בבאר שבע ובני התחיל לעבוד במפעלי ים המלח שבסדום.

בני ז"ל, רותי ואורלי התינוקת

מפעלי ים המלח  היא חברה העוסקת בהפקת מחצבים באזור ים המלח. היא מפיקה בעיקר אשלג, ברום ותרכובות ברום. כיום זוהי אחת מיצרניות האשלג והברום הגדולים בעולם ותורמת רבות לכלכלת המדינה. החברה נוסדה בשנת 1952 וכשבני הצטרף לעבוד שם, זו הייתה חברה צעירה והוא תרם רבות לבנייתה ולהתפתחותה.

הילדות של סבתא בבאר שבע – עד שנת 1970

סבא רבא בני והמשפחה הצעירה, סבתא רבתא רותי והתינוקת אורלי,  עברו לגור רחוק מאד בבאר שבע שבנגב. הנגב המדברי, היה אז אזור  מאד לא מפותח, מרוחק ודי מנותק והנסיעה משם לכל מקום הייתה ארוכה וקשה, גם הכבישים לא היו טובים וגם המכוניות לא כמו אלה של היום. באר שבע הייתה עיר קטנה באמצע המדבר עם סופות חול וחום עז.

כשהמשפחה גרה בבאר שבע נולדו לסבתא שני אחים רוני ועמיר.

אבל למרות המרחק מהמשפחה המורחבת, והניתוק של באר שבע ממרכז הארץ, היו למשפחה חיים טובים ושמחים.

סבא רבא בני בירם היה מהנדס חשמל במפעל בים המלח והיה גם מנהל כוח אדם. הוא היה יוצא כל בוקר בשעה 5:00 למפעל בסדום וחוזר בערב. סבתא רבתא רותי הייתה מורה בבית ספר תיכון בבאר שבע.

הילדים למדו בגנים ובבתי ספר, וגרו בשכונה יפה עם הרבה ילדים. כמו שהיה נהוג בתקופה ההיא, הילדים שיחקו עם החברים ובילו הרבה בחוץ.

סבתא אורלי והמשפחה גרו בנגב בבאר שבע והמרחק לכל מקום היה גדול. את הנסיעות לבקר את המשפחה של בני בחיפה, ושל רותי בירושלים, היה צריך לתכנן הרבה זמן מראש, להתארגן ולנסוע למספר ימים. לא היה אפשרי לנסוע ולחזור באותו יום, כי המרחק היה גדול והנסיעה מתישה וארוכה. לכן היו נוסעים לבקר רק בחגים ובחופשים ואז היו נשארים אצל הסבא והסבתא למשך מספר ימים.

אורלי עם סבא ארתור וסבתא חנה בחיפה

 קיץ אחד רשמו את סבתא אורלי לקייטנה בבית הספר הראלי ואז היא נשארה אצל סבא וסבתא שלה בחיפה למשך שלושה שבועות וישנה אצלם כל יום.

בין הביקורים בחיפה, נהגה המשפחה להתקשר לסבא וסבתא בחיפה, רק פעם בשבוע ביום שישי בערב. בתקופה ההיא במרבית הבתים עדיין לא היה מכשיר טלפון, אבל אצל סבא וסבתא בחיפה היה טלפון וגם בבית של סבתא אורלי בבאר שבע היה טלפון.

בתקופה הזו, כשדיברו מעט בטלפון כי השיחות היו יקרות מאד ולא היו כלל מחשבים, נהגו לכתוב מכתבים. סבתא אורלי – הילדה, הייתה כותבת באופן קבוע לסבא וסבתא שלה בחיפה מכתבים וסיפרה להם על עצמה ועל האחים וההורים ועל כל מה שקורה אצל המשפחה בבאר שבע. סבא ארתור אהב שאורלי כותבת לו על מה שהיא לומדת בבית הספר.

סבא רבא בני נהרג בסדום

ב-  3.5.1968 ביום שלמחרת יום העצמאות, בני היה במפעל והגיעה הודעה שג'יפ עם עובדים עלה על מוקש. בני עלה מיד על ג'יפ יחד עם חבר לעבודה יהויכין קינת, והם נסעו למקום לראות מה קרה. כשהגיעו למקום עלו גם הם על מוקש. בני נהרג במקום. הסתבר שבאותו לילה הגיעה חוליית מחבלים לסדום ופיזרה מוקשים על הסוללה (הדרך) שבין הבריכות שמהן היו מפיקים את האשלג.

כתבה בעיתון

חרב עולמה של המשפחה, אורלי הייתה בכתה  ז' והאחים רוני ועמיר היו קטנים. סבתא רבתא רותי הייתה אישה חזקה ואמיצה, היא תמכה במשפחה עודדה את הילדים והחיים בבית נמשכו כמעט כרגיל אבל בלי אבא בני, שהיה חסר מאד לכולם.

בשנת 1970 עזבה המשפחה את באר שבע ועברה לגור בירושלים ושם סבתא רבתא רותי גרה עד היום.

משפחת בירם – סבא רבאאא….ארתור

סבא רבא בני נולד וגדל בחיפה בשכונת אחוזה.

אבא של בני, סבא רבא רבא שלי, ארתור בירם, עלה לארץ בשנת 1913 מגרמניה. הוא נולד ב- 1878 בגרמניה, למד באוניברסיטה בברלין ועשה תואר דוקטור בנושא הפילוסופיה של הדת באסלאם, למד גם להיות רב וגם למד חינוך. הוא הצטרף לתנועה הציונית וידע עברית באופן שוטף. שליחים מישראל פנו אליו בהצעה שיבוא לישראל ויקים בית ספר. ארתור עלה לישראל והקים את בית ספר הריאלי בחיפה על יד הטכניון.

סבא רבא ארתור בירם

החזון שלו היה להשליט את השפה העברית, לחנך לעבודה, לחנך לצניעות.

סיסמתו וסמל בית הספר הריאלי עד היום "והצנע לכת".

סמל ביה"ס הריאלי

ארתור הבין כי להקמת מדינה יש חשיבות רבה לחינוך הצבאי והקים את הגדנ"ע: ראשי תיבות של המילים "גדודי נוער" שזה היה חינוך ואימונים צבאים לתלמידים בכל הארץ. הגדנ"ע היה קיים הרבה שנים והתלמידים בבתי ספר תיכוניים למדו שיעורי גדנ"ע.

הוא הקים  את הפנימיה הצבאית שעל יד בית הספר הראלי שם קיבלו חינוך צבאי וצמחו מפקדים ורמטכ"לים כמו הרמטכ"ל הראשון יעקב דורי, הרמטכ"ל חיים לסקוב והרמטכ"ל מרדכי מקלף. הסבתא רבתא רבתא שלי חנה בירם עלתה גם היא מגרמניה. היא הייתה מורה לחינוך גופני בבית ספר הריאלי ושם הכירה את ארתור והם התחתנו.

ארתור נפטר 5.6.1967 הוא היה בן 89 בדיוק כשהתחילה מלחמת ששת הימים והוא לא זכה לראות את איחוד ירושלים.

הזוית האישית

אורלי: נהניתי מאד לשבת עם נכדתי יעל ללא הפרעות וללא מסיחי דעת, רק שתינו ולדבר ולספר על דברים שהיו. זו הייתה הזדמנות יוצאת דופן לספר ולשוחח על דברים שלא מגיעים אליהם בחיי היומיום, למרות שאנחנו נפגשות הרבה. זו הייתה הזדמנות שלי לספר ליעלי סיפורים מהעבר, לענות על שאלות ולהיזכר יחד בזכרונות ילדות שלי. ההתעניינות של יעל והרצון שלה לדעת עוררו בי גאווה ותחושה נפלאה. אין ספק שהייתה חוויה מיוחדת, מרגשת ומקרבת.

יעל: נהניתי מאוד שסבתא אורלי סיפרה לי סיפורים וחוויות שלה ושל המשפחה שאף אחד לא סיפר לי. זו הייתה לי הזדמנות לשאול את סבתא שאלות על המשפחה ועל הילדות שלה, והתעניינתי בסיפורים המיוחדים של המשפחה.