מאגר סיפורי מורשת

שמי שפרה לשם ואספר את סיפור ילדותי בעיר ירושלים ועד לבגרותי בקיבוץ.

הורי היקרים יונה ואברהם, התחתנו והתגוררו בעיר העתיקה בירושלים. נולדו להן 3 בנות. אני הבת הבכורה ויש לי שתי אחיות: אסתר ויעל. כל הבנות במשפחתי קרויות על שם בני משפחה שנפטרו. שמי קרוי על שם סבתי מצד אבי. סבתי שפרה וסבי משה, עשו דרכם מדמשק ארצה לישראל בשנת 1920. במהלך הדרך עצרו בביירות אצל קרובי משפחה. בסעודת הפרידה שנערכה עבורם הוכשה סבתי על ידי נחש ארסי ונפטרה. סבי משה עלה ארצה כשהוא אלמן לשני ילדים קטנים – ילד בן שנתיים שהוא אבי ותינוקת בת חצי שנה דודתי.

אני נולדתי בשנת 1943  בירושלים, בבית החולים "שערי צדק". המשפחה שלי התגוררה בעיר העתיקה בירושלים, בחצר משותפת עם משפחות נוספות, בדירת חדר אחד עם שירותים ומטבח משותפים לכל הדיירים. היתה אווירה של פחד ולכן אני ואחיותי לא יצאו את פתח חצר הבית. בתקופת מלחמת השחרור נאלצנו לפנות את הבית משום שהבית היה ממוקם מול חזית הירי של הירדנים על ירושלים. כל המשפחה שלי עברה להתגורר אצל משפחת שטרן , בשכונת מרחביה בירושלים עד לסיום תקופת המלחמה.

   אני ואימי בילדותי בירושלים   

אבא שלי  עבד במדפיס הבריטי, שהפך עם קום המדינה למדפיס הממשלתי ברשות המדינה. מאחר וזה היה ממוקם באזור שהיה חשוף לפגיעות והתקפות, הוחלט להעתיק את מיקומו לקריה בתל אביב, וכך החליטה המשפחה שלי לעבור גם כן לתל אביב. הנסיעה מירושלים לתל אביב נעשתה בדרכים העוקפות שנפרצו בדרך בורמה והיו מוגנות יותר מפני התקפות של ערבים על הנוסעים בדרכים, באותם הימים.

המשפחה השתכנה תחילה בשכונת התקווה בתל אביב. אני נשלחתי לכיתה א' כשהייתי רק בת 5, משום שאחותי הצעירה נכנסה באותה התקופה לגן חובה, והעלות של שתי בנות בגן חובה היתה גבוהה ובלתי אפשרית. גדלתי  בבית דתי-מסורתי, ומשום כך למדתי בבית ספר דתי לבנות מזרחי. כשהייתי בכיתה ה' משפחתי עברה להתגורר בשכון דן, והשתלבתי בבית ה ספר "דן" שהיה בית ספר חילוני מעורב לבנים ולבנות. אני רוצה לציין ולספר שלאורך הרבה שנים הסתובבתי בתחושה של זרות, ותפיסה כי אני שונה מהסביבה החדשה אליה הגעתי. הסביבה היתה חילונית בעוד שאני הגעתי מבית דתי, עם מנהגים, מסורת ותפיסות שונות. הייתי תלמידה טובה, המחנכת אהבה אותי וטיפחה אותי והיו לי חברות טובות,  אבל החוויה הפנימית היתה של שונות וזרות. באותה תקופה היתה אווירה שהבדילה בין המזרחים והאשכנזים. אמנם לא שייכתי את עצמי לעדה המזרחית, כי אני  ירושלמית ס"ט (ספרדי טהור) ודיברנו בבית לדינו ולא ערבית , אבל תחת הזהות הזו לא ממש ידעתי מה אני ולאן אני שייכת.

המוטיבציה  להיות כמו כולם, יחד עם היותי נערה  צעירה, דחפה אותי  לחפש לעצמי דרכים להשתלבות. הייתי ילדה ספורטיבית וקלת תנועה והצלחתי להתבלט במקצועות הספורט, להפגין יכולות גבוהות ולהתמקם בנציגות של הקבוצות התחרותיות מטעם בית ספר.

בשלב כלשהו החברות והחברים החלו ללכת לתנועת הנוער המאוחדת. אני לא הורשתי להצטרף לתנועה שכן זו לא היתה בעלת צביון דתי, מה שהבדיל אותי מהשאר. רק בכיתה ט' אבי אישר לי להצטרף  לתנועה. בתנועה הרגשתי שאני פורחת והזיכרונות שלי הם קסומים מתקופה זו.  אני זוכרת את השירה בצוותא וריקודי העם המשותפים לתוך הלילה. לטיולים ולימי העבודה בקיבוצים בסופי השבוע לא הורשתי ללכת ולעיתים הייתי מספרת להורי כי אני ישנה אצל חברה, בשעה שבפועל נסעתי בסתר לימי עבודה והתנדבות.

בגיל תיכון, כשכל חברי הלכו ללמוד בעירוני ד', הורי שלחו אותי ללמוד בעירוני א', שכן אבי סבר כי החינוך במקום טוב אך החוויה הזכורה לי מתקופת התיכון אינה טובה. האווירה היתה נוקשה, עם משמעת קשה כשהדיבור של המורים נעשה רק בגוף שלישי. בסיום כיתה י' אבי החליט כי עלי לעזור למשפחה כלכלית ובחופשת הקיץ נאלצתי ללמוד כיצד להדפיס במכונת כתיבה בשיטה עיוורת. בתחילת כיתה י"א החלתי לעבוד בבנק ישראל. בבוקר למדתי ובשעות אחה"צ עד הערב עבדתי. היה קושי לשלב את הלימודים ולמלא את המטלות של בית הספר. באחד האירועים שזכורים לי לעג לי אחד המורים על כך שאני עובדת ולא מכינה שיעורים. בעקבות אותו אירוע פניתי להורי וביקשתי לעזוב את בית הספר וללמוד את כיתה י"ב בלימודים אקסטרנים, וכך היה.

בסיום לימודי התגייסתי יחד עם חברי לנח"ל לתקופת הכשרה לקראת הטירונות, ומשם הצטרפתי לגרעין הנח"ל בקיבוץ צאלים. החיים בצאלים היו טובים. התאהבתי  בחולות הנגב ובסביבה הקיבוצית . כמי שמרדה בבית הדתי ממנו באתי, מצאתי  עניין ומשמעות חדשה ברעיון הקיבוצי של חיים בשיתוף ובשוויון. זה גם היה המקום בו הכרתי את סבא שלך אריק, שהגיע מחדרה והיה אף הוא חלק מגרעין הנח"ל בצאלים.

                                        בעת השירות הצבאי במסגרת הנח"ל

הזוית האישית

יהלי: נהניתי מאד לשמוע ולהקשיב לסיפור המקסים של סבתא שלי שפרה ולמדתי ממנה רבות.

סבתא שפרה: חוויה נהדרת לספר את הסיפור ולהעביר אותו הלאה .