מאגר סיפורי מורשת

ההורים שלי – אבי ניסים ואמי ג'ניה – סבא רבא וסבתא רבתא של נכדי אופק

אבא ניסים למשפחת לוי ואמא ג'ניה למשפחת יחזקאל. אבא נולד בשנת 1918 בפרס בעיר אורמיה. השפה המדוברת ארמית ופרסית. השם המקורי של סבא הוא ניסים לוי. שם המשפחה שונה לניסימי, משום שבמדינות ערב אסור היה לקרוא בשמות משפחה יהודיים. בעלייה לישראל, סבא לא טרח לשנות חזרה ללוי וככה נשארנו ניסימי.

אבא נולד בשנת 1918 בפרס בעיר אורמיה. השפה המדוברת ארמית ופרסית. השם המקורי של סבא הוא ניסים לוי. שם המשפחה שונה לניסימי, משום שבמדינות ערב אסור היה לקרוא בשמות משפחה יהודיים. בעלייה לישראל, סבא לא טרח לשנות חזרה ללוי וככה נשארנו ניסימי.

אמא נולדה בשנת 1925 בברית המועצות. בנוסף לרוסית, ידעה סבתא גם ארמית פרסית טורקית וערבית וכמובן עברית. בשנת 1932, בהיותה בת שבע ברחו סבתא ומשפחתה, במהלך הטבח והפרעות של טיהור האתני של סטאלין, מברית המועצות לפרס ושם הכירה את אבא ניסים.

הורי אבי – סבתא רבתא רבקה וסבא רבא רחמים

סבתא רבתא רבקה היא ילידת פרס והייתה עקרת בית. סבא רבא רחמים לוי, יליד פרס מהעיר אורמיה. הוא עסק במסחר ונולדו להם חמישה ילדים: שמעון, ניסים, יעקב, פנינה פרי ויוכבד. סבא רבא רחמים והאח יעקב לא עלו לישראל, הם נפטרו בפרס. סבתא רבתא רבקה עלתה לישראל בשנת 1951 יחד עם ילדיה: שמעון, פרי, יוכבד ובני זוגם.

סבא ניסים סבתא ג'ני עם שלושת ילדיהם: עוזיאל, רחמים ורחל ברחו מפרס במטוס עיראקי ועלו לישראל בשנת 1951. משנת 1951 עד  שנת 1953 הם התגוררו במוסררה בירושלים ושם נולדו אילנה, דינה ושושנה (שושי) בבית חולים שערי צדק.

בשנת 1954 הם עברו לגור ברחוב שובל 6, מושב פעמי תש"ז ליד באר שבע. שם עסקו והתפרנסו מחקלאות. בשנת 1957 הם נאלצנו לעבור לנתניה מכיוון שאבא ניסים נפצע בחוליות. בשנת 1954 אני עליזה, נולדתי אני בבית חולים סורוקה באר שבע. בשנת 1956 נולד אחי משה בבית חולים סורוקה באר שבע ובשנת 1960 נולד אחי הקטן אריק בנתניה.

לסבא ניסים הייתה חנות ירקות בשוק, יותר מאוחר הוא מכר את החנות, קנה סוס ועגלה ועבד בהובלת פירות וירקות מהסיטונות המרכזית לדוכנים בשוק. סבתא ג'ני עבדה כסו-שף במלון ראובן, ולאחר מכן כטבחית בפונדק הים עד פרישתה לפנסיה.

הורי אמי – סבתא רבתא סוניה וסבא רבא יעקב יחזקאל

סבתא רבא סוניה ילידת ברית המועצות והייתה עקרת בית. סבא רבא יעקב יחזקאל יליד ברית המועצות היה איש עסקים וסוחר. בשנת 1932 הם ברחו מברית המועצות עם סבתא רבתא ושבעת ילדיהם: עזרה, אסתר, ריבה, נתן, מישה, ג'ני, ובוריס. נינה נולדה באורמיה שבפרס. סבא רבא יעקב לא שרד את קשיי המעבר והפרנסה בפרס ונפטר מדום לב בגיל צעיר. סבתא רבתא סוניה נפטרה זמן קצר אחריו.

סבא רבא ניסים וסבתא רבתא גניה של נכדי אופק

אבא שלי, ניסים נולד ברזייה שבאורמיה ושייכת לפרס אירן. אימא שלי,  גניה נולדה בברית המועצות במושבה חקלאית יהודית למאסה שהייתה גם מושבה גרמנית ליד לנינגרד. סבתא גניה ומשפחתה נאלצו לברוח מהמשטר הקומוניסטי והקטלני של נשיא ברית המועצות סטלין, שביצע טבח על רקע טיהור אתני. בין השנים 1937-1938 הוא בחר להשמיד את כל המושבות הגרמניות ומושבות חקלאיות יהודיות. באישון לילה קיבלו הודעה מחבר של סבא יעקב ששרת בק.ג.ב לקחת את הילדים ללא כל ציוד ורכוש, רק תיק קטן עם ציוד בסיסי, את הכסף והזהב שהיה החביאו על גופם של הילדים הקטנים וככה בשקט, הם חצו את ההרים של חבל הקווקז וחצו את הגבול לפרס לעיר אורמיה הקרובה לגבול עם ברית המועצות.

ההורים של סבתא גניה לא שרדו בפרס סבא יעקב לקה בליבו בגיל צעיר ומת ולאחר מכן גם כן בגיל צעיר נפטרה סבתא סוניה, ככה נותרו שמונה ילדים לבדם בארץ זרה חסרי כל, את הבנות חיתנו בגיל 15 כדי שלא יהיו לבד, בגיל זה גם חיתנו את סבתא גניה עם סבא ניסים.

התנהלות החיים בבית

בעיר אורמיה, בפרס (אירן של היום) החורף היה קר ומושלג, ובימים ההם (שנות ה-30 וה-40 של המאה העשרים) לא היו סופרמרקטים, ולכן, את הפירות והירקות גידלו בחצר הבית, מוצרי חלב וגבינות היו מיצרים מחלב פרות וכבשים שהיו מגדלים בעצמם. את הבשר היו משמרים במרתפים באופן הבא: תחילה, היו שוחטים פרות וכבשים, לפי גודל המשפחה, חותכים למנות, טובלים במלח למספר שבועות, ואז מאחסנים במרתף תת קרקעי שהיה משמש כמקרר של אז, לתקופת החורף. לחלופין היו מבשלים יום יום ארוחות לכל המשפחה.

פרות וירקות היו מגדלים בחצר הבית היו נקטפים באביב על ידי הנשים והילדים. מהפרות היו מכינים ריבות, כגון ריבת משמש, שזיפים, תפוחים, חבושים, ענבים וכו'. מהענבים היו מכינים יין בחביות ביתיות. מהירקות היו מכינים חמוצים ממלפפון, מעגבניות, מחצילים, מכרוב, מכרובית ומפלפלים. את שאר הירקות היו שומרים במרתף. את הקמח היו מכינים בבית על ידי טחינת גרגרי החיטה באבן ריחיים, שומרים בשקים במרתף, ומהקמח הנוצר הכינו לחם ועוגות. מאחר ולא הייתה מכונת כביסה ולא היה ברז מים בבתים, הנשים לקחו את הכביסה לנהר ושם היו כובסות.

הקושי של התנהלות החיים היהודים בפרס

על היהודים נאסר לחגוג חגים בפומבי. נאסר עליהם להתפלל בבית הכנסת ונאסר עליהם ללכת עם סממנים יהודיים כמו כיפה, ציצית, טלית וכו'. נאסר על היהודים לשאת שמות יהודיים כמו: לוי, כהן וכו'. לדוגמא: סבא ניסים, אבא של סבתא עליזה, שמו היה במקור ניסים לוי והוא נאלץ לשנות את שם המשפחה לניסימי. על היהודים נאסר לגעת בשום מוצר מזון שהיה בחנויות זו גם הסיבה שהם הכינו הכל בבית.

היהודים נאלצו לחגוג את הטקסים הדתיים ומסיבות הבר מצווה, חתונות, ברית מילה, בחשאי בבתים. את הקמח, היין לקידוש, חלות, מצות וכו' הכינו במרתפי הבתים. היהודים התלבשו בדומה לתושבי המקום כדי לא למשוך תשומת לב. רוב היהודים עסקו בעיקר במסחר בחנויות כגון: מכירת תכשיטים, שטיחים, בדים וכלי בית. היהודים התחתנו בדרך כלל בשידוך בתוך הקהילה, ולא היו נישואי תערובת עם המוסלמים. נאסרה יציאת יהודים מפרס לישראל ובכלל. מי שברח עזב מחוסר כל, ללא הרכוש והממון שהיו להם – בתים, חנויות, שטחי אדמה גדולים וגם אפילו מפעלים. יהודי שנתפס באחת העברות הנ"ל נידון להתנכלויות.

הקושי של התנהלות החיים היהודים בברית המועצות

בברית המועצות, לפני הפירוק, נאסר על פולחנים דתיים מכל סוג: יהודים, מוסלמים, נוצרים. ברית המועצות הייתה מדינה קומוניסטית ואתאיסטית שלא מאמינה בשום אל או דת, וכל מי שעבר על חוק זה נאסר. גם כאן היהודים חגגו את כל הטקסים והחגים היהודיים בחשאי בבתים. בברית המועצות לא הייתה בעיה של איסור על שמות יהודיים. על היהודים נערמו קשיים רבים כדי להתקבל לתיכון ולאוניברסיטה, לדוגמא: תלמיד יהודי שרצה להתקבל לאוניברסיטה היה נדרש להביא ציונים של 110 הרבה מעל הממוצע. כמו בפרס, גם בברית המועצות נאסרה העלייה של היהודים לישראל ובכלל. מי שברח השאיר הכל מאחור: רכוש, ממון …

סיפור העלייה מברית המועצות לפרס – סבא יעקב וסבתא סוניה

לסבתא רבתא סוניה וסבא רבא יעקב יחזקאל נולדו בברית המועצות שבעה ילדים: עזרה, אסתר, ריבה, נתן, מיכאל, ג'ני ובוריס. הגדולים למדו והתחנכו בבתי ספר ברוסיה.

אני לא ממש יודעת היכן בדיוק נולדו כל האחים של סבתא ג'ניה בברית המועצות, דודי בוריס סיפור לי שהם גרו וחיו בלאמסה, מושבה גרמנית ליד ללנינגרד, והתפרנסו מחקלאות.

רקע כללי על המושבות הגרמניות בברית המועצות: הנשיא לנין במטרה לקדם את הרוסים, שבאותם הזמנים היו לא הכי חזקים במקצועות הריאליים, קלטו הרבה מאוד אקדמאים גרמנים ובנו להם מושבות ברחבי ברית המועצות. סבא יעקב עבר לאחת מהמושבות האלו לאמסה שם חי והתפרנס עם שבעת ילדיו. לאחר מות לנין, סטאלין עלה לשלטון ובשנת 1932 החלו הפוגרומים של סטאלין על המושבות הגרמניות והטיהור האתני. לסבא יעקב היו חברים מהקג"ב הזהירו אותו והודיעו לו שהוא חייב לעזוב בלילה את ברית המועצות כי מתוכננת פשיטה על המושבה, שייקח את הילדים ללא כל ציוד מחשיד, את הזהב החביאו בבגדיהם של הילדים הקטנים, ובאישון לילה התחילו במסע מברית המועצות דרך הרי הקווקז וחצו את הגבול בעזרת מבריחים חסרי כל לאורמיה שבפרס.

לסבא רבא יעקב נולדה ילדה נוספת, שמינית במספר, נינה שמה, היא נולדה באורמיה. קשיי הכלכלה והשפה גרמו לו ללקות בליבו והוא נפטר צעיר ולא זכה לעלות לישראל. סבתי סוניה נפטרה גם היא זמן קצר לאחר סבי יעקב, והותירה אחריה שמונה ילדים שנאלצו לשרוד לבדם, במדינה מוסלמית עוינת דבר שהיה בלתי נסבל, והם החלו בבריחה מפרס לישראל.

האח הגדול עזרה עלה לישראל זמן קצר מאוד לאחר הגעתם לפרס בסביבות 1940, התחתן עם הנכדה של בן גוריון והקים בישראל את משפחתו. שאר בני המשפחה אסתר, ריבה, בוריס, ונינה עלו ארצה בשנת 1950. בסוף באותה שנה הם ברחו מפרס גם סבא ניסים וגם סבתא ג'ני עם שלושת ילדיהם עוזיאל, רחמים ורחל – הם היגיעו חסרי כל לישראל.

סיפור העלייה – בריחה מפרס לישראל – סבא ניסים וסבתא ג'ני

כידוע, אסור היה להגיע מפרס לישראל. דוד שלי מישה-מיכאל שירת בצבא הפרסי ומתוקף תפקידו עזר להורי סבא ניסים סבתא ג'ני עם שלושת ילדיהם עוזיאל, רחמים, ורחל הקטנה לברוח מפרס בדרך הבאה: הוא אמר להורי שקנה להם כרטיסי טיסה ושצריך להגיע מטוס עיראקי שאמור לעשות חנייה בטורקיה ומשם לישראל, ושייקחו את שלושת ילדיהם הקטנים ובידם רק תיק קטן ולא מחשיד, כל הרכוש נשאר בפרס, כך עשו. עזבו את הבית באורמיה בלי להיפרד מאף אחד מהשכנים וחסרי כל, הגיעו לשדה התעופה עלו על המטוס העיראקי משם חניית ביניים בטורקיה ומשם הגיעו לישראל בשנת 1951. הם שהו במעברה יומיים ואז נסעו לדוד. אח של אבא שלי שכבר היה בישראל וחי עם משפחתו במוסררה בירושלים.

משנת 1951 עד 1953 הם התגוררו במוסררה בירושלים, שם נולדו אילנה, דינה ושושנה (שושי) בבית חולים שערי צדק. בשנת 1954 עברו לשובל 6 שבפעמי תש"ז ליד באר שבע. שם עסקו והתפרנסו מחקלאות, עד שאבא ניסים נפצע בחוליות ועזבנו בשנת 1957 לנתניה. הם מעולם לא התלוננו שקשה להם בישראל אחרי השנאה והתלאות שחוו בפרס.

הסיפור שלי – עליזה סטון

נולדתי בתאריך 18/04/1954 בבית חולים סרוקה בבאר שבע. עד גיל שלוש גרנו ביישוב בפעמי תש"ז ומגיל שלוש גדלתי בנתניה. למדתי בבית הספר היסודי אוסישקין נתניה. ובבית הספר התיכון למדתי בתיכון חדש נתניה.

אני בגיל 17

אני בכתה א' עם המורה מלכה בבית ספר אוסישקין בשנת 1960

בכתה ח' בבית ספר אוסישקין נתניה

חוויות ילדות

גדלתי בשכונת גן ברכה בעמידר נתניה, ברחוב אהוד בן גרא 19. הבית שגדלתי בו היה כמו חווה קטנה; היה לנו בחצר אורווה עם סוס וסייח כי אבא שלי ניסים עבד בהובלת ירקות מהסיטונות לחנויות בשוק, אחי הקטן משה ואני היינו מנקים את הסוסים ואת האורווה. היה לנו לול תרנגולות והייתי אחראית לגדל אותן, בחצר שלנו היו תרנגולות שמטילות ביצי חופש. בכל בוקר הייתי מלקטת את הביצים הטריות. בחצר היו גם עצי פרי כגון: שזיפים אדומים, שזיפים ירוקים, אפרסקים, גויאבות ירוקות ואדומות, שסק, רימונים וכמובן עצי קלמנטינות ולימונים. גידלנו ירקות העונה כגון: תירס, עגבניות, חצילים, כרפס, פטרוזיליה, נענע, בזיליקום ועוד. כמובן, שהיו לנו פרחים רבים בגינה שאימא ג'ני הייתה מטפחת.

תחביבים

כילדה אהבתי מאוד ריקודי עם, טבע ופרחים, ובזמני הפנוי הייתי מטיילת בשדות ורואה את פרחי העונה ואת המותרים הייתי קוטפת ומייבשת בחוברת ייעודית לכך. היו גם פרחים שהייתי צובעת עם צבעי גועש.

המשחקים ששחקנו בהם

קפיצה בגומי, חמש אבנים, קלאס, קלפים מעטיפות של מסטיק, גוגואים, דוקים. משחקי קופסא כמו סבלנות ומונופול. שיחקנו בחוץ בגולות, מחניים, תוקע סכין, קפיצה בחבל בזוגות, ארץ עיר (הייתי אלופה), מחבואים (בחצר).

עבודתי 

45 שנים עבדתי בחברת הייטק, אורביט תקשורת לוויינית. חברה מובילה בתחום בניית מערכות תקשורת מלוויינים, לצורכי אינטרנט,GPS, טלפון לווייני ועוד.

ב-17 השנים הראשונות הייתי עובדת ייצור בתחום האלקטרוניקה. בשנים אלו עבדנו גם על ייצור של מערכות מתוחכמות למערכת הביטחונית. ב-28 השנים האחרונות עבדתי במחלקת ההנדסה, שכללה ניהול פרויקטים, ניהול כל התיעוד ההנדסי של עצי מוצר, שרטוטים, כתיבת תיקי ייצור ומפרטים של המוצר בצמוד למחלקת הפיתוח.

במקום עבודתי

הקמת התא המשפחתי

נפגשתי עם מוני חברי בשכונה שלנו בשנת 1968. יצאנו כחברים כשש וחצי שנים. בילינו במועדונים לצעירים בגילנו, בים וטיולים ברחבי הארץ (בין הלימודים). היו לנו חברים שהייתה להם להקה וטיילנו איתם ברחבי הארץ.

בשנת 1974 החלטנו להתחתן כשאני בת 19 ומוני היה בן 20.5. שנה לאחר נישואינו נולד בנינו הראשון בן, שנה לאחר מכן נולד בנינו השני רן, ואת השלישי עומרי ילדתי 10 שנים מאוחר יותר.

תעודת נישואים שלנו

ילדיי ונכדיי

בתמונות המצורפות כל ילדי ונכדי:

חלק קטן מהחוויות עם הנכד המהמם שלנו אופק

תמונות משפחה

חלק קטן ממאכלי מבית אימא

מבית הורי אני זוכת את תבשיליה של אמי: קובה סלק, שיפטה בורגול ובשר עם מרק חומוס. אהבתי את הממולאים שאמי הכינה ואת הדולמה, עלי גפן ממולאים באורז ובצידם קערית יוגורט שום ומעל חמאה מומסת.

קישור לסיפור בפורמט PDF: מצגת שורשים עליזה אופק 9.4.2020

סיפור חיים סבתא עליזה

הזוית האישית

סבתא עליזה: מפגשי תכנית הקשר הרב דורי איפשרו לי לעשות פאוזה מהחיים ולחקור את המקורות שלי. כשהוריי היו בחיים לא חשבתי מעולם לשאול אותם איך ומה היו החוויות שלהם בארץ מולדתם. עשיתי זאת רק בשנה לפני מותם בימים שנאלצתי לשבת ולסעוד אותם ואז הם שסיפרו לי חלק מהחוויות והקשיים שחוו שיספיק לכתוב ספר איך הכירו וכו' וזאת החמצה גדולה שלי, ויש לי המון שאלות לא פתורות …(את עבודת השורשים הזאת אני אעביר למשפחה הגרעינית והמורחבת).

ריגש אותי מאוד עד דמעות לחזור לשנות ילדותי שהיו שנים קשות של חבלי לידה קשה של המדינה ולא התלוננו ותמיד היינו שמחים. למדתי שצריך לספר לילדים ולנכדים כשאנחנו נפגשים, את שאנחנו עברנו בילדותינו בצורת סיפור ושיחוו את התקופה הכל כך שונה משלהם. למדתי כמה אופק התפעל והתעניין לשמוע על חוויות ילדותי ע"י סיפורים משעשעים יותר ומשעשעים פחות. סיפרתי לו איך סבא וסבתא נפגשו והתחתנו? אופק קשור אלינו מאוד ושהכי הכי חשוב "והיגדת לבניך" סימבולי לפסח את תולדות העם היהודי והתקומה של מדינתנו הקטנה, שבסבל אין סופי התקבצנו כולנו אחרי 2000 שנות גלות. התפעלתי והתרגשתי לשמוע את כל סיפורי הגבורה וההישרדות של חבריי לקבוצה ושאנחנו עם חזק וכמה טוב שיש לנו מדינה. זה עצוב שהתכנית נגמרה ושלא יכולנו להמשיך את הקשר בגלל התפרצות נגיף הקורונה.