מאגר סיפורי מורשת

שמי ויקטור (חיים) שושנה. לירוי נכדתי היקרה ביקשה ממני לכתוב את סיפור חיי, ואינני יודע איך אצליח להכיל 76 שנים של אירועים, חוויות, וסיפורים במספר דפים.

משפחתי הגיעה לישראל לאחר גירוש ספרד בשנת 1492 (528 שנה בישראל). נולדתי בבית החולים הסקוטי שבטבריה לפני קום המדינה בתאריך 25 בפברואר 1943, בזמן מלחמת העולם השנייה. האנגלים ובני בריתם ניצחו את הגרמנים, לפיכך הריעו ברחובות "VICTORY" ולרגע מאורע זה נקראתי ויקטור. שמי העברי חיים, שם זה ניתן לי לאחר שאושפזתי בבית חולים שוויצר בטבריה, הרופאים אמרו לאמי שאין מה לעשות איתי ואני גוסס, אמי חתמה על טופס שחרור מבית החולים ולקחה אותי הביתה בטענה כי אם עלי למות, עדיף שאמות בבית בזרועותיה. בבית הבראתי, ולכן ניתן לי שמי השני חיים.

אני זוכר את העיר טבריה נשלטת על ידי האנגלים, בתקופת המנדט הבריטי, בשנת 1947 הייתי בן 5, זו היתה תקופה לא קלה בכלל ליהודים בארץ. בלילות הקיץ היו מעלים אותנו עם מזרונים בכדי לישון על הגגות, כאשר למטה הגברים שומרים מפני הערבים, שהיו מגיעים בלילות ורוצחים משפחות בבתיהם, תוך כדי שינה. ככה זה היה, ביום היו עובדים עם הערבים, במסחר, בחקלאות, מברכים לשלום ובלילות היו רציחות. זכור לי שהיה בסיס לכלבים מאולפים שבעזרתו היו יוצאים חיילים אנגליים לסיורים רגליים, מול הבסיס הייתה מפקדה של האנגלים, לימים הפך המקום ל"מלון גינוסר" שהופגז על ידי הסורים. המלון שכן קרוב לביתנו בקרית שמואל. כשהייתה נשמעת אזעקה לפני ההפגזה, רצנו מהר למקלט. באחת הפעמים כשאני ואחותי מרים נשענו על ארון נשאבנו אל תוך הארון מעוצמת ההדף.

בין כל האירועים האלה היו גם מעשי קונדס, כשהערבים היו מגיעים לסחור ולמכור בין הבתים סברסים, כמו שמגיעים היום במכוניות גלידה, הם היו מגיעים על חמורים עם סברסים קרים. אנחנו היינו לוקחים מקל ודוקרים את החמור בישבנו, החמור היה מנתר קדימה עם הרגליים האחוריות שלו, ומעיף את כל הסברסים, אז היינו רצים לאסוף את הסברסים ובורחים.

עוד אירוע שממש חקוק בזיכרוני והיה יכול להיגמר רע, היה כאשר הלכתי עם אבא שלי יוסף ז"ל,שנה לפני קום המדינה (אבי היה בן 41 בערך, מלווה בחברו הטוב סופר), להביא תחמושת מהסליק שבבית הספר (מקום בו עבד אבא שלי), הם החביאו אותה בתוך מכלי פלסטיק (ג'ריקנים). העברת נשק הייתה אז פעולה שכיחה, מסוכנת  וסודית. אבא וחברו הובילו את המכלים בתוך סבך השיבולים הגבוה, ואני צעדתי אחריהם. בזמן העברת התחמושת הגיע ג'יפ של הצבא האנגלי, אבי וחברו השתטחו מיד על האדמה והסתתרו, אני נשארתי עומד, האנגלים הבחינו בי וכיוונו את נשקיהם אלי, אבי וחברו נשארו שכובים בשקט ולא זזו. עד שהחייל האנגלי אמר: "סע סע זה רק ילד". אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היה קורה אילו הם היו נתפסים. יהודים שנתפסו עם נשק היו נשלחים לכלא בעכו ומוצאים להורג.

סבתי מצד אמי, שרה שושנה ז"ל, נהרגה בשנת 1948 ממש מעט לפני קום המדינה. היא נורתה על ידי צלף ירדני מהחומה שנשקפת מביתה, היה זה בזמן שתלתה כבסים הוא טען שחשב שהיא מניפה דגל. בגיל 6 אני זוכר ששמעתי את הכרזת המדינה ברדיו, לא היו טלוויזיות, כל בני המשפחה התאספו סביב רדיו קטן, ששימש בעיקר לעדכונים, אני זוכר את רגע ההצבעה באו"ם, מיד לאחר ההצבעה יצאו כולם במחולות לחגוג את הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל. מיד לאחר מכן עלה לשידור דוד בן גוריון והזהיר שרגע זה הוא משמח אך קצר, כי צפויה מלחמה. וכך היה. האנגלים הזהירו את הערבים שכדאי להם לברוח מטבריה, כיוון שהיהודים יחזירו להם על כל מה שעוללו ליהודים, הערבים עזבו את טבריה ועקרו מגוריהם לסביבה הקרובה (כיום: טורען, מרר, נצרת). עוד זכור לי רעש ההפגזות ומראות של חיילים שהולכים ברגל צפונה עד צפת בכדי לכבוש אותה מידי הערבים.

אני בן למשפחה בת 10 ילדים, שבע בנים ושלוש בנות. עם הולדת אחי הקטן אמנון, אמי קיבלה מכתב מדוד בן גוריון, דאז ראש הממשלה, עם המחאה בסך 100 לירות, לאות הוקרה ועידוד לאם בישראל אשר ילדה וגידלה 10 ילדים. את הכסף שקיבלה השקיעה במטבח חדש וקנתה ביגוד והנעלה לכל ילדיה.

בילדותי אהבתי מאוד בעלי חיים, אהבתי לבנות צעצועים לבד, לשחק כדורגל, לטפל בחיות הבית, בתרנגולות וביתר העופות, אהבתי לטייל, וכמובן לשחות בכנרת שהייתה למרגלות ביתי. הייתה לנו גינה ענקית סביב הבית, אותה טיפחתי: גידלתי פירות, ירקות תבלינים ופרחים. כנער בן 13 עזרתי במבצעים כמו "מבצע קדש", העברתי הודעות ממלון למלון, ששימשו אז כמפקדות מודיעין והעבירו מידע ממקום למקום. אהבתי הגדולה הייתה לכינרת, למדתי ושרתי כל שיר שהיה קשור לכינרת, אהבתי גם לאסוף מטבעות כמו גרושים עם חור, כמו מיל, אספתי גם בולים שיש לי אותם עד היום. היום האוסף העיקרי שלי הוא מצתים מיוחדים ופריטים עתיקים. כסבא שלך היום אני אוהב לראותך מנגנת ושרה "ערב של שושנים".

לאחר בית ספר יסודי המשכתי ללימודים בבית ספר מכמורת, בית ספר ימי. בתום לימודיי גויסתי לצה"ל, ושירתי בבסיס בת גלים בחיפה כמכונאי רכב ראשי. בהמשך מוניתי לבוחן רכב, וכך יכולתי לצאת עם הרכב מחוץ לבסיס בכדי לבחון את תקינותו. זו הייתה תקופה מדהימה בחיי, תקופה של חברויות, בילויים, הכרויות. באחת הפעמים הבחנתי במישהי יפיפייה הולכת לה ברחוב, עקבתי אחריה עד שהיא הגיעה לדוכן פלאפל, משם הלכה אל המספרה, מסתבר ששם היא עבדה. עקבתי אחריה במשך כמה ימים עד שהסכימה לצאת איתי, יצאנו, בילינו, אהבנו מאוד ואז גוייסתי למלחמת ששת הימים. בזמן המלחמה לא הצלחתי ליצור קשר עם "אותה יפהפיה", שקראו לה חנה ולא שמעתי ממנה דבר.

חלום חיי אז היה להיות חבר אגד – הצלחתי לממש שאיפה זו שהייתה חלומם של הרבה גברים בישראל, שראו במקום עבודה זה עוגן כלכלי. באחת הפעמים, בעודי נוהג בחיפה (מקום הולדתה של חנה, רעייתי היום) ראיתי אישה נאה בגובה 1.72 על עקבים גבוהים צועדת על מעבר חצייה ומביטה לעברי. מיד זיהיתי שזו חנה, היא מצידה עמדה דום, המומה, ממש קפואה, הבנתי שמשהו לא בסדר, חנה לא הצליחה לצעוד אל העבר השני של המדרכה. ירדתי מהאוטובוס ונגשתי אליה, הושבתי אותה על ספסל התחנה, וביקשתי שתחכה לי, הבטחתי לה שאני מסיים את הסידור, שם את האוטובוס בתחנה וחוזר אליה. כשסיימתי חזרתי אליה בריצה, היא חיכתה לי בתחנה וסיפרה לי שלא יצרה קשר, כיוון שדיווחו לה שנהרגתי במלחמה. קניתי לה טבעת זהב, והצעתי לה נישואים בבית הוריה. התחתנו בשנת 1970 בחתונה גדולה ושמחה מאוד.

האירוע הנורא מכל היה כשגוייסתי למילואים במלחמת יום כיפור והודיעו לי שגיסי, בעלה של אחותי שרה, נהרג. הייתי צריך לחפש אותו, ולא מצאתיו, כשמצאתי את האדם שהוביל את גופות החללים, הבנתי שבין החללים היה גיסי, משה כרסנטי ז"ל. משסירבתי להאמין שזה הוא, הראו לי את הדסקית שלו. בן 30 במותו, השאיר בן ורעיה בת 28.

כמו שאת מבינה, לירוי, הקיום – מבצעים, מלחמות, היו חלק בלתי נפרד מחיי כילד, כנער וכאדם בוגר, למעשה לחמתי את כל מלחמות ישראל כחייל סדיר וחייל מילואים: מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור, מלחמת שלום הגליל. היום בגיל 76 אני אבא לארבעה ילדים, עשרה נכדים וכלות וחתן מקסימים, שמח שיש לי הזדמנות לספר סיפור חיים מרתק, על ילדותי לפני ואחרי קום המדינה, שמירה על בטחון המשפחה לאורך כל שנות קיומה, והכי שמח שיש לי אותכם איתי. באהבה רבה – סבא ויקטור.

הזוית האישית

לירוי: היה מאוד מעניין לשמוע את הסיפור של סבא שלי, נהניתי מכל רגע בכתיבת העבודה, למדתי המון.