מאגר סיפורי מורשת

ב-20.04.1954 בגרוזיה קוטאיסי, העיר השנייה בגודלה, נולדו שתי תאומות, דהלי וללי, הם חיו חיים רגילים וצנועים, אך הן אוחזות בסיפורן בהיסטוריה של משפחתן ושל עיר הולדתן.

ילדות בקוטאיסי

המשפחה של דהלי וללי הייתה משפחה גדולה ועמידה בקוטאיסי, סבה של דהלי וללי מצד אבא היה רב גדול ומכובד אותו הכירו בכל הסביבה, כל המשפחה נהגה מידי שבת ללכת לבית הכנסת הגדול בעיר ולשמוע את הקידוש שלו, וכשחזרו לביתם הקטן הם האכילו את האפרוחים בגינה הגדולה והמפוארת, שהייתה נכס חשוב למשפחה ואותה טיפחו. "היו בגינה ענבים, תפוזים, תפוחים והרבה פירות, גינה יפיפייה היא הייתה", אמרה דהלי והוסיפה-"היו גם נרקיסים ופרחים יפיפיים כל כך, אי אפשר לתאר". בחורף הם יצאו החוצה לראות את הגינה למרות הקור ושלג הקשה, הם היו צריכים להתרגל למזג האוויר וכך הם עשו. בחגים כולם הלכו לבית הכנסת ,התפללו וחגגו ואכלו כול מיני מאכלים כמו: *קמבולה, כבש, *רגל קרושה, וכמובן *החצפורי. בצד הייתה להם שתייה בשם- *צאצ'ה שהייתה מורכבת מוודקה ויין אך במיוחד יין. ולסיום הם היו מקנחים עם צאצחלה, סארקאווי, טורטאלי ועוד כול מיני עוגות שהיו מלאות באגוזים, כמו שהגרוזינים אוהבים.מהצד, הנוצרים הציצו מהחלונות לבית הכנסת, מתוך התעניינות במנהגים השונים. אחרי החגים הם חזרו לבית הספר, בו היו רק שמונה יהודים, אבל היו להם חברים נוצרים ובאופן כללי היחסים  עם הנוצרים והשכנים באזור היו טובים. בית הספר היה נוצרי ולכן, שינו לדהלי את השם ל- דאראג'ן, שם של אישה רוסיה חשובה וידועה מאוד. בבית ספר החינוך היה נוקשה מאוד. הייתה ציפייה מהתלמידים לכבד את מוריהם. כל מי שלא פעל על פי המצופה ממנו, נענש על ידי הצלפות בידיים. תמיד הזכירו להם שלימודים זה הדרך היחידה להצלחה. בבית הספר הם למדו שתיים עשרה שנים, בדיוק כמונו היום. בבית ספר למדו רוסית, גרוזינית , גרמנית ומוזיקה. למוזיקה הקדישו שעות רבות והיא היוותה חלק חשוב בתכנית הלימודים. בבית הגברים היו מדברים ביידיש ביניהם ורק לגברים היה מותר, הבנות לא ידעו יידיש ועברית, שפות שרק הבנים זכו ללמוד, על מנת שיוכלו לעלות לתורה ולקרוא בשפות אלו. בבית דיברו גרוזינית בעיקר ומידי פעם ברוסית, וכך גם היה עם החברים והסביבה.

בזמנם הפנוי נהגו  לשחק משחק לוטו, בגרסה גרוזינית . במשחק יש למעלה משני שחקנים שאחד מהם יש לו שקית מלאה בחביות קטנות מעץ עליהן חרוטים מספרים מ-1 עד-90. כל שחקן (כולל השחקן עם השקית) מקבל  2 לוחות שבהם יש תשעה טורים על פי הסדר משמאל לימין 1-9, 10-19, 20-29, 30-39… וכו'. יש מספרים שלא קיימים בלוח הזה ויש רק מספר קטן של מספרים מהטור. התפקיד של השחקן עם השקית הוא להוציא אחת אחרי השנייה את החביות ולקרוא בקול רם את המספרים שכתובים, ומטרתם של השחקנים היא למלא שורה מלאה. שורה מלאה זו שורה שבה יש 5 מספרים שונים, השחקן הראשון המגיע למטרה זו מנצח. אנחנו נוהגים לשמר את המנהג בו משפחתנו משחקת במשחק זה, עד עצם היום הזה.

סיפור העלייה והחיים בארץ

סבא וסבתא של דהלי מצד אבא עלו ארצה וכמובן, רצו לראות את כל המשפחה מתאחדת בארץ, וכך קרה, ב-1973 בגיל-18 וחצי דהלי הגיעה לישראל. העלייה התאפשרה בזכות עשרים משפחות יהודיות אמידות וחשובות, אשר פנו לשלטון לקבלת אישורי עלייה ליהודי גרוזיה. כתוצאה מבקשתן של משפחות אלו, ניתן אישור עלייה. משפחות רבות עלו ארצה וחלקן היגרו למקומות אחרים וכך בקוטאיסי נשארו מעט משפחות יהודיות והקהילה היהודית הצטמצמה משמעותית. עם עליית המשפחה ארצה, קיבלה המשפחה בית בנצרת עילית. לאחר מספר חודשים, משפחה נוספת עלתה ארצה מקוטאיסי ,משפחת בוזוקאשוילי. במשפחת בוזוקאשוילי היה איש צעיר בשם לאון (יצחק בגרוזינית). לפי מנהגי העדה,  הגיע שדכן ושאל את ההורים של הבת/בן את רשותם לקיים את החתונה, וכשהם נתנו את הסכמתם הזוג נפגש והחליף ביניהם מטבעות מזהב או כסף (בדיוק כמו החלפת טבעות בימינו). דהלי ולאון הכירו בארץ ולאחר שנה של הכרות הם התארסו ולאחר פרק זמן מאוד קצר, נישאו. החתונה התקיימה בבניין בו גרו. את לימודי השפה בארץ, נאלצו ללמוד באופן עצמאי. לא היה בזמנו אולפן ולכן הטעויות הרבות בשפה היו שכיחות.

כשפרצה מלחמת לבנון הראשונה ,לאון יצא למלחמה בתור נהג משאית בחטיבת גולני. במשך חודשיים לא ידעו מה קורה אתו, דאג לו במיוחד אביו שחיכה לו כול הזמן ליד הדלת עד שיחזור. לאון חזר בשלום אבל איבד חבר טוב בלחימה והוא חזר לא כפי שיצא. לדלהי ולאון נולדו שלושה ילדים. וכיום יש להם חמישה נכדים.

הזוית האישית

לידור מזרחי: הייתה לי חוויה נהדרת לראיין את סבתי, למדתי דברים רבים וחדשים שלא ידעתי קודם. מרגיש שההזדמנות שניתנה לי בעבודה זו, חיזק את הקשר שלי עם סבתי.