מאגר סיפורי מורשת

קצת על עצמי

שמי טל ליברמן נולדתי בארץ ישראל בעיר יקנעם למשפחה של עולים חדשים מברית המועצות. שני ההורים שלי עלו ארצה ממדינת בלרוס בשנת 1990 ביחד עם ההורים שלהם, אחים שלהם וסבים וסבתות. אבא ואמא שלי נולדו בעיר מוהילוב בבלארוס (מדינה בברית המועצות לשעבר) ולמדו שם בבית ספר לפני עלייתם לארץ. סבא שלי מצד אבא – בוריס ליברמן, נולד בשנת 1946 בעיירה קטנה ליד מוגילוב ששמה ביאלינצ'י. ביאליניצ'י היא עיירה במחוז מוגילב  שבמזרח בלארוס, כ-44 ק"מ מערבית למוגילב, בה התקיימה עד השואה קהילה יהודית גדולה.

סבא-רבא וסבתא-רבתא

ההורים של סבא (בוריס) נולדו וגרו בעיירה זאת מלפני מלחמת העולם השנייה והשואה ועד 1965. סבא רבא שלי – איזיק (איציק) ליברמן בן של בנציון ליברמן (סבא-רבא רבא שלי)  נולד באביב 1920, אך עד היום אף אחד לא יודע את התאריך המדויק שהוא נולד כיוון שאז לא היו רישומים מדויקים. היהודים בעיירות הקטנות הזאת היו זוכרים ימי הולדת לפי חגים יהודיים, לפני החג, אחרי החג או בחג. סבא רבא רבא סיפר לאבי שידוע שהוא נולד בחודש שאחרי פסח. סבא רבא שלי איזיק בחר לעצמו תאריך שהוא 10-למאי 1920. אימא של סבי סוניה ליברמן (קופרשטוק) נולדה בתאריך 5- למאי 1921.

בעירה הקטנה הזאת עד מלחמת העולם השנייה היו בתי ספר יהודיים ואפילו "חדר" לבנים ללימוד תורה. סבא-רבא למד בחדר (בית ספר) יהודי לבנים ולמד אידייש ואפילו קצת עברית. וסבתא-רבתא למדה בבית ספר של בנות בנפרד מבנים. שניהם דיברו, כתבו וקראו באידיש שהיא שפת יהודים של אירופה מזרחית ומערבית.

בגיל צעיר סבא-רבא שלי היה חייב לפרנס את המשפחה. בגיל 11-12 סבא-רבא היה עובד ב"בלאגולה" או בעברית "בעל – עגלה" או במילים פשוטות הוא היה מעביר ציוד מבאליניצי למוהילוב על כרכרת סוסים. בקיץ, בחורף, בגשם ובשלג, סבא-רבא שלי בגילי כבר היה גבר קטן שעבד קשה מאוד על מנת לתת פרוסת לחם להוריו החולים. במסגרת העבודה הזאת הוא הכיר חבר שגדול ממנו בעשרות שנים, הוא היה אבא של סבתא-רבתא שלי וכך בעצם סבא-רבא שלי הכיר את סבתא רבתא שלי.

ב-1941 עם תחילת מלחמת העולם השניה, סבא-רבא שלי גויס לצבא האדום ושירת שם כנהג תובלה וקו קשה מאוד שמוביל ללאנינגרד הכבושה ע"י הנאצים. סבא-רבא איזיק סיים את מלחמת העולם השניה בגרמניה וחזר לעיירה שרופה בילנצי שם הוא פגש את סבתא-רבתא שלי ואז הם התחתנו ונולדו להם 3 בנים.

זכרונות של סבא על משק הבית

סבא-רבא בנה הכל מחדש כמעט לבד ומאוד התבסס בעיירה. הם בנו בית מעץ בגודל של 120 מטר רבוע, שהיה נחשב באותה תקופה מאד גדול. בנוסף היתה להם אדמה של 25 דונם שכללה  פרדס ענק של עצים: עץ תפוחים, עץ דובדבנים, שזיפים וגם היה להם שדה גדול לגידול תפוחי אדמה, מלפפונים, עגבניות ותות שדה. בנוסף לכך הייתה להם חוות חיות קטנה עם פרה אחת, תרנגולות, כבשים. את רוב האוכל למשפחה הם גידלו לבד ולא סמכו על אף אחד.

באותה תקופה מצבה הכלכלי של המשפחה היה ממש טוב. סבא-רבא היה מנהל בקולחוז, סבתה-רבתא עבדה כפקידה בבנק סובייטי היחיד בעיירה. החיים באותה תקופה לא היו פשוטים. בזמן החופשי סבי עזר לסבא-רבא שלי לתחזק פרדסים ושדות. עבודה קשה מאוד לילדים קטנים, אך תמיד הייתה שם הבנה "אם לא אנחנו, אז מי?". כולם היו חייבים לעזור אחרת לא יהיה מה לאכול.

כיוון שאת רוב המצרכים לבית היו מגדלים במו-ידיהם, האוכל היה טעים, מאוד טעים, מאוד מאוד טעים. הם נהגו לאכול מאכלים יהודיים ורוסיים כמו עוף ממולא בקמח, כרוב ממולא בבשר (גולובצי), בלינצ'ס ופטריות ברוטב, לביבות וכל זה היו מכינים בתנור מיוחד.

היהודים היו חוגגים את רוב החגים היהודיים בסתר רב מהגויים, החג הבולט ביותר שחגגו בבית של סבי הוא פסח. בפסח הכינו מצות אצל סבתא-רבתא וחגגנו בדיוק כמו שאנחנו חוגגים עכשיו (בהווה).

זיכרונות ילדות

תמיד הייתה אווירה של "שוני מאחרים", הרגשה של "יהודי בגולה", הרגשה של אנטישמיות באוויר מצד הגויים בישוב. הילדים הגויים היו מציקים וצוחקים על היהודים. סבי תמיד ידע להגן על עצמו, על אחיו הקטנים וחבריו היהודיים. יריבות ומכות בין יהודים וגויים זה היה נורמה ושיגרת חיים בעיירה הקטנה.

להורי סבי כמעט ולא היה זמן פנוי הם עבדו ביום ובערב בחצר של ביתם. הם לא השקיעו זמן במשחקים עם ילדים וחוץ מזה זה לא היה מקובל באותה תקופה. סבי וחבריו מצאו תעסוקה לבד: משחקי שדה, כדור-רגל עם כדור מאולתר מבגדים ישנים וההוקי על אגם קפוא בקרח, סקי מאולתר, רכיבה על סוסים ללא אוכפים, דייג באגמים, טניס שולחן וכו'. בפן התרבותי הם ישבו וקראו המון ספרים, עיתונים ומגזינים סובייטים וכן הם מאד נהנו מפלאי הטכנולוגיה של אותה תקופה – בתי קולנוע – שהיו מקרינים סרט אחד, פעם אחת בשבוע.

בית הספר

בעיר שסבי גר לא היו שמות לבתי ספר אלא היו מספרים, סבי למד בבית הספר מספר 1, סבי היה הולך לבית ספרו לא רק ללימודים, אלא גם למפגש חברים לאחר בית הספר וגם לחוגים מיוחדים כמו חוג "חוג ליטוף" שגדלו ארנבים ומטפלו בהם. חוץ ממקצועות סטנדרטים שכולם לומדים בבית ספר, סבי למד נגרות, מוזיקה וחוקי קומוניזם בסיסים. כל הילדים היו פיונרים (צופים קומוניסטיים) או קונסומוליים (נוער קומוניסטי מתבגר). היחס בין המורים לתלמידים היה ממש שונה מהמקובל היום בבית ספר שלנו. הילדים היו צריכים לפנות למורים בכבוד ובגוף שלישי בלבד (כמקובל ברוסיה), בנוסף תמיד לפנות בשם פרטי ושם האב.

המשמעת הייתה טובה מאוד :כולם היו שקטים מאוד, פחדו מעונשים, העונשים היו קשים מאוד. מוציאים אותך מהשיעורים ואתה מחויב להביא את ההורים, שזה היה נגמר באלימות "קלה" כלפי הילדים…. חגורה, או יד של סבא-רבא. העונש הקל ביותר זה לעמוד כל השיעור ולא לדבר. התלבושת האחידה הייתה מכנסיים שחורים, חולצה לבנה, ועניבה אדומה של פיונריים. בתי הספר היו מארגנים טיולים בחורף למקומות סגורים כמו מוזאונים ובקיץ  נסעו לערים מרוחקות  כמו עיר הבירה של בלארוס -מינסק.

סבי זוכר עד היום את המורה הראשונה שלו, היא לימדה אותו בארבע השנים הראשונות. מבחינתו זו המורה האידיאליסטית  והטובה ביותר עד היום. המקצועות שסבי היה שונא: לשון רוסית ושפה גרמנית, אך מאד אהב מתימטיקה וספורט. בבית ספר של סבי לא היה חדר אוכל, הוא היה הולך ואוכל בביתו שלא היה רחוק מבית הספר. אוכל שסבי הכי אהב היה לביבות או לטקס מתפוחי אדמה .

אהבה

סיפור האהבה שסבי בחר הוא אהבה בין בני זוג. סבי הכיר את סבתי בגיל 24 כשסבתי הייתה בת 23. סבי הכיר את סבתי כשהוא חזר מהצבא סבי קיבל את מספר הטלפון של העבודה שלה. סבי התקשר אליה וקבע אתה פגישה באחד מהפארקים בעיר מוהי לוב.

סבי קנה פרחים והם הלכו לקולנוע הם המשיכו להפגש. הם הלכו למסיבות, למסעדות וכך היה במשך שנה וכעבור שנה סבי סבתי התחתנו.

הזוית האישית

סבא בוריס: אני חושב שזו תכנית חשובה שעוזרת לנכדי ליזכור את עברי ולדעת איך חייתי בגלות. זה מאוד מרגש לראות את נכדי שמח וכיף לצחוק יחד במהלך המפגשים.

הנכד טל: העבודה הייתה מהנה ומאוד מרגשת. לדעת את עברו של סבי ושל הוריו. לדעת איך החיים בגולה? העבודה הייתה מאוד מהנה ומגבשת.