מאגר סיפורי מורשת

שמי ריקי ירון נולדתי ב 3.6.1949 במרוקו בעיר וויזאן כבת הצעירה למשפחה עם שלושה ילדים.

אבי יליד מרוקו, אמי שנולדה בטורקיה, נשלחה במסגרת אליאנס יחד עם אחותה, למרוקו, כדי לסייע לאוכלוסיות חלשות. היא פגשה שם את אבי והם התחתנו.  נולדנו במרוקו, אחי דני המבוגר ממני בשבע שנים ואחותי רחל המבוגרת ממני בשלוש שנים.

שם משפחתי לפני הנישואין היה אזולאי ואני נקראתי רבקה על שם סבתא שלי. בגיל 4 עליתי לארץ לעיר הרצליה כי לאמי הייתה שם משפחה, שני אחיה שעלו מטורקיה, והתיישבו בארץ. המשפחה מאוד עזרה בקליטה בארץ. השכונה בה התגוררנו הייתה כולה שכונה של עולים שהגיעו מרומניה, רוסיה, טורקיה ומרוקו.

למדתי בבית הספר "הרצל", הייתי ספורטאית טובה ועסקתי בספורט. לא הייתה אז טלוויזיה ושיחקנו הרבה בחוץ; שיחקנו קלאס, ארבע מקלות, מחניים וחמש אבנים.

אחד מזיכרונות הילדות שלי, הוא שיום לפני הטיול השנתי הראשון שלי, שברתי את היד וכל הילדים יצאו לטיול ואני לא.

כשבגרתי  למדתי בתיכון "חפציבה". בתקופה הזאת כולנו הלכנו לתנועת הנוער, ואני הייתי במחנות העולים, הבחירה ללכת לתנועה הייתה כיתתית. רוב הבילויים שלנו היו פעילויות בתנועה, מחנות עבודה, טיולים ובשבתות היינו נוסעים במשאית לים.

בגיל 18 התגייסתי לצבא, שירתתי בחיל השיריון בחטיבה שבע, השירות הצבאי היה מאוד משמעותי בחיי. זאת הייתה תקופה שלאחר מלחמת ששת הימים, תקופה בה נחשפנו לאזורים חדשים כמו רמת הגולן וסיני שם שירתתי.

את סבא אברהם הכרתי בסמינר באפעל, בעקבותיו עברתי לגור בקיבוץ אפק, והתחתנו בקיבוץ. נולדו לנו שלוש בנות, אורית, מיה ועופרי. לאורית ויהודה נולדו שלושה ילדים, עומרי, אופיר ואורן. למיה וגיא נולדו ארבעה ילדים, רועי, מתן, ליאור וניר. לעופרי ואשר נולדו שלושה ילדים, אוריה, אביב ואוריין.

סבא אברהם ואני נפרדנו בשנת 1988. הכרתי את סבא גדי שנתיים לאחר מכן, ומאז אנחנו גרים בקיבוץ אפק עם שלושת הבנות ועשרה נכדים שחיים כולם בקיבוץ אפק.

במהלך שנותיי בקיבוץ אפק מילאתי תפקידים רבים כמו ריכוז חינוך וסידור עבודה. למדתי עבודה סוציאלית וייעוץ חינוכי, ובתום לימודי עבדתי כיועצת חינוכית בבית הספר "כרמל זבולון" בקיבוץ יגור. בשנים אלו יצאה הנחיה של משרד החינוך לסגור בתי ספר קטנים, שמספרם מתחת למאה תלמידים. עובדה זאת גרמה לרוב בתי הספר בקיבוצים להתמזג, בבית הספר באפק היו 90 תלמידים, והוחלט להשאירו. התמניתי לתפקיד מנהלת בית הספר באפק, והתחלנו תהליך של קליטת תלמידים מהקריות, תהליך שבעצם השאיר אותנו עד היום כבית ספר פעיל  בקיבוץ. בסיום תקופת הניהול עברתי לעבוד במועצה האזורית "מטה אשר" כאחראית על כל בתי הספר היסודיים והחינוך המיוחד.

לאחר 12 שנים בתפקיד פרשתי לפנסיה, ומאז אני מתנדבת בבית הספר פסגות ובקיבוץ אפק.

הזוית האישית

ליאור: נהנתי מאוד לחקור על העבר של סבתא, זה היה מאוד כיף ומעניין. שמחתי לעבוד איתה ולגלות דברים חדשים.