מאגר סיפורי מורשת

לסבא שלי קראו מיכאל מרדכי, אבל כולם קוראים לו מייק. מקור  השם- מיכאל – על שם סבא מישל בלאוט – שהיה סבו מצד אימו. מרדכי – על שם מקס, סבו מצד אביו.

שם המשפחה המקורי היה ליפמן. הוריו החליפו את השם לנעמן. משמעות השם ליב-מן- איש אהוב. לכן, הפכו להיות "אנשים נעימים"- ונקראו נעמן.

סבא נולד ביפו, בבית החולים בשכונת נוזהה, בשמחת תורה, כ"ב בתשרי  תש' ב- 5 באוקטובר 1939.

סבתא קטה, אימו של סבי היתה חולה בטיפוס והיה לה חום גבוה, ולא הסכימו בבית החולים בלינסון שבפתח תקווה לקבל אותה ללידה, היא נאלצה ללכת ללדת ביפו בבית חולים ערבי נוצרי. כשסבי נולד הפרידו אותו מסבתא קטה ובמשך שבוע הוא הונק על ידי מינקת ערביה- עד שאימו החלימה מעט.

סבי הוא ה"סנדביץ" מבין שלושה ילדים. אחותו הבכורה- יעל ז"ל ואחותו הצעירה בלהה. בגלל שהיה בן יחיד בין שתי בנות היו ממנו ציפיות גדולות והרבה דרישות. עד גיל חמש וחצי גדל בבית ילדים.

לפני הכניסה לכיתה אלף חלה בשיתוק ילדים רגל שמאל ויד ימין נפגעו. לפני בר המצווה השיתוק נעלם אבל הרגל השמאלית נשארה חלשה. בזמנים אלה לא היה פיזוטרפיה ולכן, סבא שלי צולע עד היום והוא הולך עם נעליים מיוחדות. בזמנים האלה גם לא היו קביים ולכן הוא היה הולך עם שני מטאטאים בגבהו שמצופים בחיתולים.

במלחמת השחרור, יבנה היתה קרובה לאזור הקרבות עם מצרים ופינו את כל הילדים לבני ברק. כשהגיעו לבני ברק סבא שלי גילה שאמא שלו נשארה ביבנה בתור חובשת ורק הילדים של המשפחה פונו. אז אחותו הגדולה היתה בכאילו אמא שלו.

בבית הוריו היה רק חדר אחד קטן ובוא שולחן אוכל, שני מיטות וארון בגדים. לאחר מלחמת השחרור היה גם רדיו, לא היה חשמל והאירו עם מנורות נפט וכמובן שגם לא היה טלפון הודעות נמסרו בהליכה ברגל.

כל יום היינו אוכלים חצי ביצה, לחם שחור ועשירית חבילת מרגרינה. בתור ילד משותק היה לו קשה לאכול הרבה ועד גיל אחד עשרה הוא היה מאוד רזה. תמיד היו לו מריבות עם המטפלות על האוכל. עד גיל שמונה הם היו אוכלים עם סינרים עם כיס באמצע. שם סבא שלי היה זורק כל מה שהוא לא רצה לאכול ומכיס הסינר יש לפח. לשבת היו אופים במאפייה חלות לשבת וגם עוגת שבת {עוגת שמרים}.

בית הכנסת שימש גם חדר אוכל היה זה צריף עץ ובוא ארבעה טורי שולחנות וספסלי עץ ללא משענת.

בחורף היו מפזרים נסורת נגד הבוץ {לא היה שבילי ביטון}.

חפץ ילדות – היתה לסבא בובת סמרטוטים מגרב ממולאת בקש מזרונים. אמו רקמה לבובה עיניים בצבע חום והדביקה לראשה כובע טמבל. זה היה הצעצוע היחיד שלו, איתה היה ישן בלילה. בגיל תשע נפרד ממנה והיא נזרקה לפח.

תחביבים – בגלל שיתוק הילדים סבא שלי התקשה ללכת ולא יכל לשחק במשחקי כדור. נגר אחד בשם דוד יעיר, בנה לו חלקים מעץ שיוכל לבנות מהם מכוניות, טרקטורים, מטוסים ועוד לפי הדמיון.

סבא שלי גם ממש אהב לקרוא ספרים.

כיום תחביביו הם: פיסול בקרמיקה, ציור, שיעורים בקיבוץ ואפייה.

שירי ילדות –

"שחקי על החלומות"

"נצא על הכרם על בין החולות"

"בגליל בתל חי טרומפלדור נפל"

שירי שבת וזמירות שבת עד היום הוא שר אותם עם חלק מנכדיו.

לימודים – סבי למד "בבית סוכנות" שהקימה הסוכנות היהודית. לאחר שהוחזר מבני ברק בתש"ט הוקם בית ספר עם שלוש כיתות. בכל שנה נוספה עוד כיתה. כשסיים כיתה י"א עדיין לא נוצרה כיתה י"ב.

מאוחר יותר, הלך ללמוד עבודת השדה ומכונות חקלאיות בפקולטה לחקלאות. אחר כך, למד בסמינר למדריכי הנוער בתל אביב. סבא עבד עם חברת נוער שבאה מעליית הנוער, כולם עולים חדשים.

כשהיו לו כבר ארבעה ילדים, השלים בגרות אקסטרנית והלך ללמוד תואר ראשון באוניברסיטת בר אילן בחינוך בלתי פורמלי וספרות עברית.

אירוע משמח בגיל ההתבגרות – שהצליח ללכת על שתי רגליו בלי המטאטאים.

האירוע הכי עצוב בגיל ההתבגרות – שגילה שאביו חולה בשחפת ואימו עברה התקף לב.

עבודותיו: במשך 22 שנה עבד ברפת, בהתחלה חלב ביד ואחר כך עם מכונות, 4 שנים עבד בהדרכת קבוצות בני עקיבא-הכשרה שהגיעו לשנה בארץ, שלוש שנים באולפן עברית, 18 שנה בזיתיה, ספרן בספריית בית הספר וכיום עובד במ.פ.ג.ש {מאפייה}.

משפחה-מנהגים ומסורות – ברכה בכל ערב שישי אחרי הדלקת נרות ארוחת ערב שישי וארוחת בוקר שבת עם הילדים בבית {זה היה ממש חשוב לסבא שלי}.

חגים- בקיבוץ- השתתפות בתפלות בבית הכנסת עם כל חברי הקיבוץ. שיעור תלמוד כל צהריי שבת ושיעור בבית הכנסת על פרשת השבוע בליל שישי ובשבת בבוקר.

צבא ומלחמות

מלחמת השחרור – סבי היה ילד. לקחו אותו לבני ברק מליל לג בעומר עד סוכות. יבנה מאוד קרובה לגשר עד הלום שם נעצר הצבע המצרי. בסוכות הם חזרו ליבנה.

מלחמת סיני – 1956- טירון בצבא. העמיס תחמושת על משאיות במשך 22 יום.

ששת הימים – במלואים. חייל הרפואה. חובש. בגדוד שלו. הוא גויס בצהריים ועלה לרמת הגולן. שם היה שלושה שבועות ואז החליף אותם גדוד רפואה אחר. אחר כך הם ירדו לסיני מסוכות עד ערב ליל הסדר. היתה הפסקת אש אבל לא פינו אותם משם עד ליל הסדר. הצבא כבש את האיזור איסמעליה חתמו על ההפסקת אש ושחררו אותם לקראת פסח  ואז הכינו את כל רכבי הפינוי ביחידת מחסני חירום ליד יוקנעם.

מלחמת לבנון הראשונה – היה חובש כשהיה מעל גיל חמישים עבר לחיל חינוך שם עסק בהדרכת טיולים למצדה ירושלים ולבית התפוצות. הייתי מדריך בתרבות יום א'.

בחנוכה היה מדריך במשך 4 ימים את קרבות המכבים.

בגיל 62 השתחרר גם מהמילואים. זאת השנה שאשתו תמי נפטרה {סבתי}.

הקמת משפחה

הכיר את אשתו תמי בטיול של ההכשרה האמריקאית שהדריך לאילת וים המלח. אחרי הטיול התחילו לצאת. התחתן בשנת תשכ"ו 1966 ח' באלול, סבא היה בן 26. התחתנו ביבנה ליד בית הכנסת. יש כמה תמונות בשחור לבן מהחתונה.

ילדים: 5

נכדים: 20+2 ואני העשירית

האח השלישי, ינון והאחות הקטנה והחמישית, באים לבקר את סבא הרבה בגלל שהם ממש קרובים אליו.

עמית, האחות הרביעית, אם היא באה זה רק ביום שישי  וגם היא מעדיפה להיות בבית שלה.

אליאב, האח הבכור, בא לסבא שלי ממש קצת ואם הוא בא, לא עם כל ילדיו ורוב הפעמים סבא בא לאליאב הביתה.

ואני ואמא שלי ממש רחוקות מסבא שלי, אז אנחנו מנסות כמה שיותר לנסוע אליו.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.