מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי רימה. נולדתי במומבאי (בומביי) בתאריך כ"ו בשבט תש"ט (25/2/49). הייתי הבת הכי קטנה במשפחה.

קראו לי רימה  על שם אישה שבאה מעירק למומבאי ולא היו לה ילדים.

עלינו לארץ בשנת 1954. גרנו ב'שער עלייה' בחיפה במשך שלושה חודשים עד שהעבירו אותנו ל'כפר יובל'.

אחריי שנתיים עברנו למושב אביעזר.

לאבא שלי קוראים חיים והוא היה נוטר (שומר) במושב. לאימא שלי קוראים רחל והיא עבדה בגידול כבשים ועופות.

במושב הייתה קהילה של  שומרי מסורת.

כשהייתי ילדה התחביבים שלי היו משחקי חברה, טיולים (גם ברחבי העולם) וריקודים, דברים שאני ממשיכה גם היום לעשות.

פעמים רבות הייתי הולכת עם חברות לרעות את הצאן וההרגשה הייתה נפלאה. בלילה עזרתי לאימא שלי לחלוב כבשים וגם בזמן ההמלטה.

היו לנו גם כל מיני מנהגים שאני זוכרת. אחד המנהגים היה שתופרים בגדים חדשים לחג לפי צבעים. זה היה ממש כיף והייתי מחכה לזה כל שנה בקוצר רוח.

בבית ספר תמיד אהבתי להצליח. היו לי כל מיני מקצועות שאהבתי כמו: טבע, גאוגרפיה, כלכלת בית.

בית הספר שלי היה במושב 'רוגלית' (שקראו לו גם 'נווה מיכאל'). אחרי שלמדתי בכיתות ט'-י' במושב, עברתי לתיכון שהיה ב'אבן העזר', למדתי שם בכיתה י"א.

לאחר מכן התחלתי לעבוד כמזכירה בבית הספר הישן שלי.

את בעלי, נחמיה אפרים, הכרתי בחתונה של חברה. נחמיה הגיע עם מדי צנחנים והיה יפה תואר. התחתנו וגרנו במושב נבטים. הייתי נשואה לבעלי נחמיה ז"ל והיום אני מתעסקת במטעמי קוצ'ין.

בחיי עברתי הרבה מלחמות. אני זוכרת שכילדים ישבנו בבונקרים ומאוד פחדנו, כי גרנו קרוב מאד לגבול, במושב אביעזר בעמק האלה.

חברי (שאחר כך הפך לבעלי) השתתף כצנחן בכיבוש ירושלים במלחמת ששת הימים. כשפרצה מלחמת ששת הימים הוא הודיע לי שגוייס למילואים (זאת הייתה פעם ראשונה אחרי השחרור שלו מהסדיר). מאד מאד דאגתי לו. במשך הקרבות לא היה לנו קשר. לאחר המלחמה הוא סיפר שהשתתף בקרב בגבעת התחמושת, היה קשה מאד, חברים רבים שלו נהרגו במלחמה. הוא היה קשר מ"פ ובמכשיר הקשר שמע שהצנחנים כבשו את הכותל.

"הר הבית בידינו!", תקיעת השופר וברכת "שהחיינו" של הרב גורן. הייתה התרגשות גדולה וגאווה גדולה שיחידת הצנחנים שלהם, 890, הם אלה שזכו לשחרר את הכותל. מיד אחרי המלחמה לקח אותי לכל המקומות בהם נלחמו. זה היה טיול מרגש מאוד שאזכור אותו לעולם.

שנה לאחר המלחמה (1968) התחתנו נחמיה ואני במושב נבטים בשמחה ובששון. הייתי בגיל  19.  בתי הבכורה דגנית  נולדה שנה אחר כך.

לאחר 4 שנים פרצה מלחמת יום הכיפורים ובעלי השתתף בה ודאגתי לו מאוד.

זו הייתה תקופה של הרבה מתח באוויר והרבה דאגות. אני פחדתי ממש ודאגתי לו. ידעתי שהוא נילחם במקום מסוכן . עד היום יש לי את החפץ האישי שלו שזה השעון שהשאיר לי למזכרת.

בבגרותי  טסתי לכל מיני ארצות. הטיול שריגש אותי מאוד היה טיול בספרד ובפורטוגל. היהודים שם סבלו מאוד מהאינקויזיציה  וגירוש ספרד שהתעללו בהם מאוד, והסיפורים היו עצובים ומרגשים מאוד.

היום יש לי בן וארבע בנות ונכדים מתוקים. הם גרים בארץ.

הזוית האישית

השתתפתי בתכנית הקשר הרב דורי וכתבתי את סיפור חיי.