מאגר סיפורי מורשת

סיפור חיי סבתי, מצד אמא, ברכה נחושתאי

לסבתא שלי קוראים ברכה. סבתי נולדה ביום שבו נהרגו 7 חיילים שהיו בשיירה לירושלים, שעל שמם נקרא היישוב משמר השבעה. אביה רצה שתהיה ברכה במדינה ולא יהיה עוד הרג, מכאן בא שמה של סבתא. כינויים ושמות חיבה שהיו לסבתא, ברכל'ה, כך קראו לה אחיה, ו"סבתא בכה", כך קוראת לה נכדתה.

שם משפחתה: נחושתאי. מקור השם הוא עברות מקופרברג. קופר=נחושת ברג= הר. שם משפחתה הקודם של סבתי היה סבן. השם הוא שם של יוצאי ספרד.

סבתי נולדה במושב ביצרון שבארץ, בתאריך 17.1.1948.

סבתא שלי היא השישית מבין שבעה אחים ואחיות, קיבלה יחס מצויין והתייחסו אליה באופן הוגן והוריה מאוד אהבו את האופי שלה.

לסבתי 4 אחים והן היו 3 אחיות. אחיה הבכור חיים, היה מחונן. אך לא למד, כי בזמן הזה הייתה מלחמת העצמאות. הוא היה אוטודידקט, אדם שלומד לבד. לימים חזר בתשובה, ואז הוא למד והגיע לרמה הגבוהה ביותר כרב. הוא צויין לשבח ונפטר לפני שנתיים.

אחיה השני נתן, היה ללא פחד. הוא נהרג כשהיה בן 49 בתאונת עבודה, לפני 35 שנה. היה לו חוש הומור והיה חברותי מאוד ויפה תואר. אחותה השלישית היא עדינה. עדינה למדה תפירה עילית, יש לה כישרון ציור והיא שרה במקהלה הפילהרמונית. והייתה יפת תואר. אחיה הרביעי הוא שמעון. שמעון היה פרוע מאוד כילד, ולימים הוא התמתן. הוא סיים בגרות הומנית תוך שנה אחת, וסיים את הטכניון כמהנדס בניין. אחותה החמישית שרה, למדה עיצוב פנים, ולא עוסקת בזה. כיום היא נכה. סבתי היא הילדה השישית. אחיה הצעיר ביותר יעקב, מאוד מוכשר והיה חקלאי, מאוד חרוץ. יעקב הוא מחונן בתעצומות נפש.

סבתא שלי גדלה במושב ביצרון במשפחה מאוד חמה ואוהבת, בבית פתוח, מלא אהבה ומלא נדיבות ונתינה. סבתי זוכרת שהם היו זוג הורים, 7 ילדים ב-2 חדרים, ואביה ואמה לקחו לביתם משפחה נוספת של 4 נפשות איתם חיו 8 חודשים. סבתא אומרת שהבית תמיד היה מלא באורחים מארגנטינה ומכל מיני מדינות של עולים. זה בעצם בית שיודע לארח אנשים מבחוץ ולהכיל, הוא היה בית שמח.

במושב היו מרפאה, צרכנייה, בית העם ושדות עם נחשים.

סבתא שלי ומשפחתה חגגו את כל החגים בהקפדה, מכיוון שהבית שלה היה מאוד מסורתי.

בילדות, לא היה להם שום מכשיר חוץ מרדיו. בערב יום הזיכרון, היה להם תורן, וכל המשפחה עמדו והורידו את הדגל לחצי התורן, שמעו את השירים שהושמעו ברדיו, ובכו. ובסיום יום הזיכרון, אבא שלה היה מעלה את הדגל לראש התורן והתחבקו ושמחו.

ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, ההורים שלה סיפרו לה את כל הסיפורים, כי היא לא למדה בבית הספר על השואה. את כל החגים, הם חגגו ביחד כל המשפחה, מתנשקים כשפוגשים את קרובי המשפחה, ותמיד היו אנשים חמים. בראש השנה, בגלל שזו התחלה חדשה, תמיד אמרו רק דברים טובים אחד לשני, ולא כועסים.  ביום כיפור, למשל, בשעה האחרונה של הצום, היא מברכת כל אדם שהיא מכירה. היא למדה את המנהג הזה מאימה. החגים האהובים על סבתא שלי הם: ראש השנה, יום כיפור ובמיוחד פסח, מפני שהיא אהבה מאוד לנקות הכל ביסודיות .

לסבתא זכרונות רבים מילדותה, שירים שאהבה, טס לו טס טווס הקסם, העגורים, לילה לילה, דוגית שטה ואלי אלי. אמה נהגה לשיר לה את השירים הללו כשהייתה ילדה. סבתי נהגה לשיר את השירים הללו גם לאימי, ואימי שרה אותם לי. סבתא שלי זוכרת את המילים עד היום. משחקים בהם שיחקה סבתא בילדותה, קלאס, מחניים, מחבואים, חמש אבנים. היא שיחקה בהם עם החברות מהמושב. בנוסף, הם שיחקו משחקי בלשות. התחביב הגדול של סבתי כשהייתה ילדה היה לקרוא. היא מאוד אהבה ספרים. כל לילה הייתה מסיימת ספר וגמרה לקרוא את כל הספרים שהיו בספרייה, ותמיד מאוד אהבה לקרוא. היא אומרת שגם אמא שלה הייתה כזאת.

סבתא למדה בגן הציבורי בביצרון. היא למדה בבית הספר היסודי בגן יבנה, שהיה במרחק כמה קילומטרים, והם נהגו ללכת לשם ברגל בקור, בחום ולא משנה באילו תנאים. היא למדה בתיכון איזורי, בגדרה וזוכרת שהיו לה חברים טובים.

סבתא אהבה לצאת מהמושב, כי היא הרגישה שהמושב סוגר עליה, ורצתה לצאת. היא אומרת שהייתה לה תמיד תמיכה של המשפחה וההורים והייתה לה גם ילדות שמחה.

סבתי למדה 16 שנות לימוד ועבדה כעובדת סוציאלית כ-42 שנה במגוון תפקידים והייתה מרוצה. היא בחרה במקצוע הזה, כי רצתה להבין אנשים. הצד הרגשי בעיניה, יותר חשוב מהצד הפיזי.

סבתא שלי שירתה בצבא, בעיקר בסיני ובחיל קשר בשיריון, בתנאים פיזיים לא קלים. סבתא מספרת, שהם הגיעו לסיני חודשיים לאחר מלחמת ששת הימים, וראו את כל הטנקים שנשארו בצידי הדרך וראו שהייתה מלחמה. היא התגייסה לאחר המלחמה. האחים שלה היו במלחמות וזה היה לה מאוד קשה הדאגה להם.  סבתא שלי חוותה את מבצע קדש וזוכרת אותו, למרות שהייתה בת 8. בששת הימים הייתה לפני גיוס. בתור בוגרת היא עברה את יום כיפורים, שלום הגליל, לבנון השנייה וצוק איתן.

סבתי השתתפה במלחמת ההתשה שהייתה לאחר ששת הימים. היא לא השתתפה פיזית, אלא הייתה פקידה שם. היא מספרת שכל הזמן היו פצועים, הרוגים, המפקד שלה נפצע. המלחמה שהכי השפיעה עליה הייתה יום הכיפורים, כי המלחמה פגעה על ימין ועל שמאל וגם באנשים שהיא מכירה. היה כאוס, תוהו ובבוהו, היא אומרת שהייתה הרגשה שזה סוף העולם. אבא שלה נפטר מצער במלחמת יום הכיפורים.

סבתא שלי טיילה הרבה בעולם והייתה במדינות החשובות, למשל, אנגליה, ניו זילנד, ארצות הברית, ארגנטינה, ועוד…

סבתי הכירה את סבי במועדון סטודנטים בירושלים. הם התחתנו בשנת 1972 בביצרון בגן במושב. ישנן תמונות חתונה. הם היו בני 27 ו-30 כאשר נולדו ילדיהם. לסבתי שתי בנות ובן אחד ו-9 נכדים. תדירות הביקור של הילדים והנכדים גבוהה.

לאחר היציאה לגמלאות, סבתא שלי למדה לשחות, והיא מספרת שזה ההישג הכי גדול שלה. לפני הקורונה היא שחתה בבריכה הציבורית, לאחר הקורונה היא עושה הרבה ספורט בזום ולוקחת כל מיני קורסים והרצאות.

הדבר שהכי חשוב לסבתא שלי בחיים, היא המשפחה.

הזוית האישית

אלמה: החוויה הייתה מאוד משמעותית עבורי, ונהנתי מאוד. למדתי רבות על החיים בעבר ועל הדרכים להסתדר בכל מיני מצבים. תודה רבה לסבתי ששיתפה איתי את סיפורה, אזכור את הסיפור תמיד.