מאגר סיפורי מורשת

שמי יצחק מוטולה, ואני קרוי על שם סבי יצחק מוטולה .

נולדתי באיסטנבול שבטורקיה, כבן שני אח ללאה הבכורה. ארבעת אחי הנוספים נולדו בישראל. היינו שישה אחים: לאה, אני-יצחק, דוד, רחל, ג'ני, ושלמה. כולנו קיבלנו יחס שווה, חם ואוהב גם כשהיה קשה.

בטורקיה היה למשפחתי מעמד גבוה, כולם היו בעלי עסקים בתחום השטיחים. עם עליית משפחתי לישראל, גרנו במעברות בבתים עשויים חימר, וגג עשוי קש, באזור שהיום הוא שכונת יוקרה, רמת השרון . החיים במעברה היו משונים, הייתה צפיפות, ובעונות החורף והקיץ היה קשה, בבית שאינו בית אבן .

מן המעברה עברנו לבית מאבן, במושבה הנקראת מורשה (שייכת גם לרמת השרון). בבית האבן גדלנו שישה אחים בשתי מיטות. שלושה בנים ושלוש בנות, כולנו ישנו בחדר אחד. טלוויזיה הייתה רק לשתי משפחות בכל הרחוב שלנו, וגם לנו הייתה בשלב יותר מאוחר.

כילד, אחיי ואני היינו משחקים המון ביחד. שיחקנו במשחקים שבנינו לבד: מונופול, דמקה, וחמש אבנים. כמו כן העסקנו את עצמינו ברכיבה על אופניים, ומשחקי כדור. לא יכולנו לקנות כדורגל ולכן עשינו כדורי רגל מגרביים ישנות. כשרצינו מאוד משחק, פשוט בנינו אותו. בעזרת אביו של חבר בנינו לי קורקינט. כמה מתחביביי היו לעשות עבודת נגרות, אוסף בולים ומטבעות.

למדתי בבית הספר היסודי ממלכתי ה'. זכור לי שהיה ממש מצחיק. בעיקר דרכי הענישה של המורים השונים. עשינו הרבה קונצים ותעלולים למורים. למשל היינו שמים בנורה בכיתה מטבע, ואז המורה היה מדליק את האור והיה קצר, כולנו צחקנו והיה כייף.

בתיכון כבר הייתה יותר משמעת. זה היה בית ספר של חיל הים, ששמו היה "גורדון", ואשר ממנו המשכתי ללימודים בפנימייה, בבית הספר "מבואות ים" במכמורת, לשם רציתי מאוד להגיע, וזו הייתה אחת מהמטרות הגדולות שלי ללמוד מקצוע, הקשור לים, אותו אני אוהב מאוד.

הבית בו התגוררנו שישה אחים וזוג הורים עולים שאינם דוברי עברית, לא היה בית עשיר, ואני ואחי עבדנו מגיל צעיר בכל עבודה מזדמנת אפשרית: קטיף תפוזים, קטיף חצילים, עזרה בגן ילדים. גדלנו בתקופת צנע שגם אוכל היה מעט מאוד, וכדי שנתחזק לפעמים אכלנו לחם עם שמן דגים. אבל תמיד שרנו בבית גם מזמורים, ובעיקר בשפת האם: לדינו. זו השפה של היהודים שחיו בטורקיה אך הגיעו לשם מגירוש ספרד.

אחד הרגעים החשובים והמרגשים בחיי הוא היום בו התגייסתי לחיל הים, כדי להמשיך להשיג את מטרתי ולהתקדם במקצוע הים. את השירות עשיתי באניית חיל הים אח"י אילת שהופצצה לאחר מכן.

בהיותי בן  21  נפטר אבי. אבי שעשה ככל יכולתו שלא יחסר לנו דבר נפטר בערב יום הכיפורים והוא רק בן 49. זה היה הרגע העצוב בחיי. אני גם  זוכר  שהלכתי ברגל את כל הדרך אל בית החולים מהבית, דרך ארוכה מאוד.

מסלול חיי הימי לא נפסק עם סיום השירות הצבאי. פניתי לעבודה כמלח ומיד, מתוך רצון להתקדם, ללימודים בבית הספר ל"קציני ים" בעכו, עיר מגוריה של אשתי אילנה. שם גם הכרתי אותה. עם סיום לימודי התחלתי לעבוד כקצין בצי הסוחר הישראלי, "צים" התקדמתי מהר בתפקידי הקצונה, ורגע השיא הוא שבגיל 35 הפכתי לרב חובל, והובלתי אניות גדולות וקטנות, עם מטענים שונים: דלק, בהמות, תירס, סויה ועוד, ממדינות שונות קרובות ורחוקות. אחד מקווי הנסיעה שלי היה לארץ הולדתי טורקיה, ובמסעותיי לשם הצלחתי לפגוש ולבקר דודה של משפחתי, שלא עלתה לארץ. מפגש מרגש במיוחד. משהחלטתי לעזוב את תפקיד רב החובל, לאחר שנים רבות ארוכות, מעניינות וטובות, זה היה לטובת תפקיד נתב בנמל חיפה, תפקיד אותו מבצעים בודדים בארץ והוא מעניין ומאתגר אותו ביצעתי עד גיל הפנסיה.

                                          סבי רב החובל מציל משריפה

החיים בתקופה של מחסור ו"אין" גרמו לי לרצות יותר, לחלום, להציב מטרות ולעשות כל מה שאפשר בשביל להשיג אותן.

הזווית האישית

סבא: נהנתי מהפרויקט המשותף, היה לי כיף לעבוד עם נכדי.

ארז: נהניתי לעבוד עם סבא, למדתי על ההיסטוריה של משפחתי, הכנו יחד אוכל וצחקנו. האוכל האהוב על שנינו הוא דגים.