מאגר סיפורי מורשת

סיפור חיי ילדותי רוחמה ארמונס אילוז. שם משפחה בנעורי בנישו ושל אמי לחיאני. נולדתי באלג'ריה בעיר קולומבשר בגיל שלוש עליתי ארצה והתיישבנו בקריית שמונה.

לאבא שלי קראו משה בנישו ומקצועו באלגיריה היה צורפות, כמו כן היה ממשפחת חזנים ורבנים והיה שליח ציבור, בעל תקיעה ושוחט.

עלינו ארצה מטעמים ציוניים ומאהבת המולדת, כאשר הגענו באוניה ירושלים לנמל חיפה אבי כרע על ברכיו ונישק את האדמה בהתרגשות ובבכי תוך כדי ברכת שהחיינו. אבי ז"ל כל הזמן היה נרגש וערני ורגיש לכל המתרחש במדינה כאשר שוחררה ירושלים במלחמת ששת הימים אבי רקע ברגליו מרוב שמחה וכל השכנים הגיעו אלינו להרמת כוסית לחיי ירושלים המאוחדת ובירתה הנצחית של העם היהודי.

כאשר הגיע ארצה לא הייתה עבודה בצורפות ולכן עבד כפועל בניין בסולל בונה ועסק בחזנות בהתנדבות. אמי מרים בנישו הייתה עקרת בית.

בתחילה גרנו במעברה בקריית שמונה (פחונים) החיים במעברה היו קשים קר בחורף וחם בקייץ. כמו כן התקשורת הייתה בעייתית מכיוון שהעולים או מארצות שונות ולא דברו עברית. הגענו לארץ בתקופת הצנע האוכל היה דל וקצוב לכל משפחה לפי גודלה, העבודה לא היית מצויה בשפע ולכן הייתה קצובה (יום או יומיים בשבוע שוב לפי גודל המשפחה וצרכיה). כעבור מספר חודשים עברנו לדירת קבע (שכון) בקריית שמונה. זכור לי שמול הבית היה הר. אני הייתי בגן ילדים ואחיי הגדולים עבדו בעבודות קק"ל (עבודות דחק). גרנו בקריית שמונה במשך כשנתיים. בוקר אחד בזמן ששתיתי מרק הפתיע אותי אחי יחיאל ובא לקחת אותי מהגן באמצע ארוחת הצהריים הפסיק לי את המרק… וזה זכור לי בבירור.

המעבר לעיר חיפה על פי בחירת אחי אליהו בן ישי ז"ל  "עוברים לגור בחיפה" ועלינו על משאית, את היום הזה לא אשכח לעד – הפתעה מוחלטת עבורי.

בחיפה גרנו ברחוב הכנסיות 26, היכן שהיום עומדת קריית הממשלה גרנו בבית כנראה מתקופת התורכים. בתים עם חלל גבוה וקשתות, חצר ושירותים משותפים, מאפייה שכונתית. השכונה הייתה בעיר התחתית וגם שם היו עולים מארצות שונות מעין כור היתוך.

למדתי בבי"ס יסודי נחליאלי בית יעקב, חטיבה בי"ס בית יצחק ותיכון עירוני ו' כולם בתי ספר דתיים. בקרבת השכונה הייתה כנסייה שקימת גם היום בצלצול פעמון הכנסייה היינו יורדים בריצה ופעם הייתה זו חתונה או לוויה כילדים זו חוויה מרגשת. הכרמלית שמשה אותנו כמקלט במלחמת קדש ובמלחמת ששת הימים בבניין "צים" שהיה בבניה, אבי עבד שם בחברת סולל בונה. את הקניות אמי עשתה בשוק התורכים ובחנות של סווידאן קנינו סוכריות פטל ושומשום, חטיפים מלוחים "פול ותורמוס עם מלח". קנינו מרוכל ברחוב שהסתובב עם מגש עגול על ראשו והכריז על מרכולתו. את המעדן הזה הגיש לנו בקונוס של עיתון. שמענו את קריאת המואזין מהמסגד הסמוך.

באותה תקופה התושבים הערבים היו נתונים בעוצר בשעות הערב ולקראת השעה ארבע שמענו את ריצת הפועלים לעבר תחנות האוטובוסים. בחופשת הקיץ הכביש נחסם ע"י העיריה והמקום שימש כקייטנה שהופעלה ע"י נערים בוגרים. בשעות אחה"צ בילינו במועדון נוער בשם עתיד."  בחודשי הקיץ היה מגיע קרקס מחו"ל ושוהה במקום כחודשיים לפחות, היינו צופים בבעלי החיים בכלובים במשך היום ומתערים עם האקרובטים וכל צוות הקרקס מאחר והיינו שכנים לחודשיים בשנה.

היינו בית שומר מסורת גדלנו באווירה שמחה ותרבותית, שירה עברית ושירה אותנטית ופיוטים ברקע וזאת לצד מוזיקת עולם בצרפתית אנגלית ספרדית ועוד. אחי הבכור אליהו נגן בגיטרה קלסית ובעוד (כלי נגינה מזרחי), כל ערב חזר מהחנות שהייתה בבעלותו מעמיד את כן התווים מנגן ושר, זיכרונות מתוקים ומרגשים שלעד נצורים בליבי.

ברוח התקופה דאז הייתה לנו ילדות יפה מאושרת ומלאת תום ושמחת חיים עם המון אהבה. שחקנו מחניים, מרוץ שליחים, סימני דרך, 7 אבנים ,תופסת, מחבואים ועוד…

בשנת 1966, אמא נפגעה בתאונת  דרכים ומאז עול המשפחה והבית נפל על כתפי עם כל המשתמע קניות כביסות ניקיונות בישולים אירוח וכו' כמובן שאוטו לא היה לנו וקניות הייתי מטפסת ברגל, עד לשוק תלפיות עם אחי הצעיר שמעון, היינו מעמיסים את הקניות על גבי עגלה מאולתרת שמצאנו ויורדים חזרה הביתה.

בשנת 1970 עברנו לגור בחליסה רחוב גוש עציון 8. בשנת 1973 התחתנתי עם בעלי שיחיה יחיאל אילוז שנינו עבדנו במשרד הביטחון כאזרחים עובדי צה"ל. הבאנו לעולם ארבעה ילדים ושבעה נכדים שהם מקור כוחנו אושרינו וגאוותינו. אני מרגישה מבורכת ומלאה הכרת תודה על כל המתנות הגדולות והקטנות שבורכתי בהם.

כיום אני מתנדבת יום בשבוע במשרד הביטחון יום בשבוע באגף השיקום בחיפה ומקדישה זמן רב לנכדיי ולמשפחתי מדי פעם אנו עושים טיולים משפחתיים וימי גיבוש בשבילי ארץ ישראל היפה שלנו.

כיום אנו בחגיגות 70 שנה למדינה ואני גאה להיות שייכת למדינה זו ותודה לאל אני ואישי היקר יחיאל הקמנו בית לתפארת מדינה ישראל.

סרטון שהכנו ביוטיוב – רוחמה אילוז בקשר הרב דורי

הזוית האישית

ליאן אביטבול, רומי סטלקול: היה לנו מעניין לחקור על מה שקרה עם רוחמה בילדות שלה והספורים שלה היו מאוד מעניינים.