מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חיי ויויאן

מיקה לוי פרץ (נכדה), ויויאן פרץ (סבתא)
ויויאן וסלומון ביום נישואיהם
תחנות משמעותיות בחיי

נולדתי בעיירה קטנה ונידחת במרוקו בשם "בוז'ד". החיים בעיירה היו די קרתניים. 

%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%93-%d7%93%d7%a6%d7%9e%d7%91%d7%a8-2016-224

הילדים נהגו ללמוד בבית הספר העממי ולאחר מכן חזרו הביתה לעזור להורים במשק הבית, עד שהגיע לעיירה איש אחד ממרקש. שמו היה דויד מלכה ז"ל. הוא השפיע עמוקות על חיי העיירה בכלל ועל חיי בפרט. הוא הכניס רוח השכלה ודעת והפך עיירה נידחת לבית חרושת להשכלה ולא רק ללימודים. כמנהל בית ספר וכמחנך דגול, הוא ידע שכדי לעורר מוטיבציה עליו לעבוד עם ההורים. כך הפך את נושא הלימודים למושא לקנאה בעיירה. בתום בית הספר היסודי הוא זימן את אבי לשיחה על המשך דרכי.

חשוב לציין שאבי היה מודע לחשיבות ההשכלה ולכן נענה מיד להצעה לשלוח אותי להמשך לימודים בעיר הגדולה קזבלנקה. בחינות הקבלה לבית הספר "אליאנס", זיכו אותי במלגת לימודים בחטיבה ובתיכון.

%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%93-%d7%93%d7%a6%d7%9e%d7%91%d7%a8-2016-251
כך מצאתי את עצמי (ילדה שעדיין לא מלאו לה 12 שנה), עוברת לחיות בעיר גדולה, המרוחקת כמאתיים ק"מ מעיירת הולדתי. בנקודה זו, חובה לציין את תרומתו המבורכת של מר מלכה ז"ל לכל ילדי העיירה. תלמידות ותלמידים רבים מצאו דרך חדשה להשכיל ולהתקדם. כעבור שנה אחי זכה באותה מלגת לימודים ושנינו עברנו להתגורר בדירת חדר קטנה סמוך לבית דודתי.

הלימודים נמשכו לאורך כל היום וכללו מגוון לימודי שפות, מדעים והגות. ביתרת הזמן הפנוי שלנו, נהגנו לפקוד את הקן של תנועת הנוער הציונית המחתרתית שהוקמה במקום. שם  התוודענו לדמות החלוץ מיישב הארץ ונולד בנו הרצון לעלות לארץ ישראל. רצון שהלך וגבר והפך ממש לאובססיה. ההורים התנגדו וכל ניסיונות השכנוע שלנו לא צלחו, עד לאותה שבת שחורה באוגוסט 55 בה נערכו פרעות נוראיות ביהודי העיירה. הפרעות הביאו לכך שתוך חודשים מעטים לא נותר יהודי אחד בעיירה. רוב היהודים עלו ארצה. לארץ הגענו רק כעבור חצי שנה בעוברנו ממחנה אחד למשנהו. ראשית, שהינו במחנה בקזבלנקה (מרוקו), יחד עם כל העולים לישראל, בו חיכינו יותר מחודש להיתר יציאה מהארץ. לאחר מכן באנייה רעועה , דרך מיצרי גיברלטר הגענו שוב למחנה 'ארינאס' בעיר מרסיי שבצרפת. שם עברו עלינו כל חודשי החורף הקשים. הכפור שלט בכל , המים קפאו בברזים והחימום היה נדיר.

אני זוכרת את אבי יוצא לשמירות במחנה כדי שיוכל להביא לנו כד של תה חם בבוקר בתום השמירה. אז הגיעה העת לעלות לישראל, על סיפון אוניה רעועה. בשעות הלילה המאוחרות נגלו לנגד עינינו ההמומות אורות חיפה, ההתרגשות הייתה רבה, אבל למרבה הצער לא ארכה הרבה זמן. משער העלייה בחיפה (מקום מכוער במיוחד), הועמסנו על משאית, בה נסענו יממה שלמה ורק ברדת החשיכה, היא הורידה אותנו בעיר שדרות. שיכנו אותנו (משפחה בת שמונה נפשות), בפחון קטן ולוהט, עבודה לא הייתה ואת המזון קנו בתלושים. אבי, שהיה סוחר בדים מכובד ופרנס את משפחתו ברווחה, הפך בין יום לפליט בארצו. אך כאיש עבודה, מיד השתלב בעבודה במפעל למברשות בקיבוץ רוחמה השכן. לימים, כאשר יצא לגמלאות, הוא עבד כשרת בית ספר בשדרות. על אף כל הקשיים, חשיבות ההשכלה נותרה עומדת בעינה. אחי ואני נרשמנו לעליית הנוער ,לחוות הנוער הציונית בירושלים . לאחר שהות של חודשיים ברמת הדסה שבקריית טבעון, עם הנוף המרהיב והבתים שטובלים בירוק בוהק, החווה בירושלים, שניצבת על גבעת טרשים חשופה סמוך למנזר סן-סימון, נראתה די שוממה ולא מזמינה.

חוות הנוער הציוני, הוקמה בשנת 49 בתום מלחמת העצמאות. את אבן הפינה הניח זאב שיקלר ז"ל. הוא עצמו נלחם את קרב 'אל המנזר', ואיבד חברים רבים. הוא היה המנהל והמייסד של החווה. חזונו שהתגשם, היה לבנות בית ומקלט לבני נוער יהודים שעלו לישראל מארצות שונות ומרקע שונה. בחווה למדתי והתחנכתי במשך חמש שנים ונשארתי עוד שנה כחלק מסגל העובדים. באותם הזמנים, הימים לא היו קלים: לימודים, עבודה,  פעילות חברתית ובנוסף גם סדרי ניקיון מחייבים בחדר שחלקתי עם עוד שתי בנות ותורניות במטבח ובחדר האוכל. בחורף היה קור נוראי ולא הייתה הסקה, הקייצים היו לוהטים. למרות הכל, זו הייתה התקופה הכי משמעותית בחיי. החינוך בחווה היה מקיף באופיו: חינוך לעבודה, לערכים אנושיים, לנטילת אחריות אישית ולאזרחות טובה וכל זה הודות למורים ולמדריכים שביצעו את עבודתם במסירות רבה ובתחושת שליחות אמיתית. כאן המקום להזכיר את המורה לספרות ולאנגלית ראובן צור (רובי), שהשקיע בנו מאמצים רבים לחשיפה לשירה, ספרות ומוזיקה. הוא פתח את ליבו ונתן הזדמנות לתלמידים לשאוב ידע, תרבות והשכלה. פרופסור ראובן (רובי), קיבל פרס ישראל לחקר הספרות הכללית בשנת 2009. הוא היה מגיע יום יום לחוות הנוער הציוני בכל מזג אוויר כדי להרביץ (ללמד) בנו תורה ועל כך מגיעה לו תודה גדולה.

במבט לאחור, למרות כל הקשיים (ניתוק מההורים וגעגועים אין סוף), בחווה מצאתי בית חם, ממנו שאבתי את הערכים שאפשרו לי להיות אזרחית טובה ומועילה. אפשר להגיד שבגיל 14 הגעתי "לכור היתוך חינוכי": לחיות 24 שעות ביממה עם נערות ונערים שבאו מכל קצוות תבל ותחת עינו הפקוחה של צוות חינוכי מהמעלה הראשונה. בחווה רכשתי ידע מכל וכל: שילוב של עבודה ולימודים ביום יום, חיי חברה ועזרה הדדית, חדוות היצירה ובעיקר אהבה לארץ (ישראל). מהחווה יצאתי בוגרת ועצמאית, עם מטען שעזר לי להתמודד עם החיים בחוץ. חלפו להן יותר מ-60 שנה, ועברו עלי מאז לא מעט תהפוכות, אך שהותי בחווה לימדה אותי תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה. הקמנו משפחה, אני ובעלי סלומון ז"ל, נולדו לנו חמישה ילדים יקרים ואהובים.

%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%93-%d7%93%d7%a6%d7%9e%d7%91%d7%a8-2016-252
כעת אני קורנת מאושר כל פעם מחדש כשאחד מ-11 נכדיי ונכדותיי (שלצערי הסבא שלהם לא זכה להכיר) נאלץ להתכופף כדי לתת לי את הנשיקה המיוחלת. 
%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%93-%d7%93%d7%a6%d7%9e%d7%91%d7%a8-2016-244
%d7%9e%d7%a9%d7%94-%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%93-%d7%93%d7%a6%d7%9e%d7%91%d7%a8-2016-250

הזוית האישית

לא אסיים מבלי להביע הערכה רבה לבית הספר "השיטה" ולמנהלה על היוזמה הברוכה להפגיש בין הדורות ולשלוח מכאן תודה ענקית למיישם הפרויקט למחנך משה שהוביל אותו בתבונה רבה, ברגישות מרובה בחן ובנועם אין קץ ונתן לנו את ההזדמנות להעלות על נס את פועלם של הדמויות, שאת חותמן אנו נושאים עד עצם היום הזה.

מילון

חזון
חלום שהופך למציאות. לרגל חגיגות שנות ה-60 לחווה נערך כנס בוגרים. יצאנו לסיור בחווה וראינו איך החלום רקם עור וגידים והפך למציאות. הגבעה אינה עוד גבעת טרשים חשופה ושוממה אלא פנינה יפייפיה בלב ירושלים, מוקפת בתים וכולה טובלת בירוק , יש מרכז תרבות ובו אודיטוריום , מרכז מוזיקה חדיש ומשוכלל, מרכז מחשבים , ספריה עמוסה בספרים במגוון שפות, בריכה מקורה. אכן חזונו של קצין ולוחם צעיר זאב שיקלר ז\\ל התקיים במלואו.

ציטוטים

”תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה. “

הקשר הרב דורי