מאגר סיפורי מורשת

 

נולדתי בחיפה להורים ניצולי שואה. שני אנשים שאיבדו את כל משפחתם בשואה, נפגשו והקימו משפחה חדשה.

גרתי בחיפה בשכונת ואדי ניסאנס. שכונה מעורבת של ערבים ויהודים ניצולי שואה. לימים, רוב האוכלוסייה היהודית עברה לשכונות אחרות. אנחנו היינו מהמשפחות היהודיות האחרונות שעזבו את השכונה.

בילדותי למדתי לדבר יידיש בבית וערבית עם השכנים. את השפה העברית למדתי רק כשהגעתי לגן. אני זוכרת שאחי, שגדול ממני ב-4 שנים, היה לוקח אותי לגן ומכריח אותי לדבר עברית. כאמור, רוב השכנים שלי היו ערבים.

 

במבצע קדש (מלחמת סיני) גייסו את אבי למילואים. אימי נלחצה מכך שהיא נשארה עם שני ילדים לבד בלב שכונה ערבית. השכנים הרגיעו אותה והבטיחו לה שאין לה מה לדאוג, שהם יהיו מליצי היושר שלנו, כאשר נאצר, שהיה נשיא מצרים, יכבוש את חיפה. אני זוכרת, שהיא הייתה משכיבה אותנו לישון עם הבגדים כדי שבכל רגע נתון היא תוכל לשלוף אותנו מהמיטה ולברוח. (השד יודע לאן).

באחד הלילות נשמעו דפיקות בדלת ומאוד נבהלנו. לשמחתי זה היה אבי שחזר הביתה ובישר לנו שהמלחמה הסתיימה, כמובן בניצחון ישראל. בהיותי בת 10 לערך- לא הייתי מודעת ליחסי יהודים- ערבים. הרגשתי מאוד בטוחה בסביבה. קמה תנועה ערבית "הפדאיון", תנועה שמקבילה היום לחמאס או לחיזבאלה.

תנועה ששמה לה למטרה לשחרר את ישראל מידי היהודים. מסתבר שגם שכנים שלי היו בתנועה ואני לא הבנתי למה הוריי רוצים לעבור דירה, היה לי טוב בשכונה. בדיוק לפני הבר מצווה של אחי, כשהוריי הלכו לחלק הזמנות למסיבה, צה"ל הרג שלושה צעירים ערביים שניסו לחצות את הגבול למצרים. שלושת הצעירים היו שכנים שלי.

ברגע שהוריי עזבו את הבית אני הלכתי אל השכנים להשתתף בצערם. כעבור כמה דקות, כשההורים חזרו הביתה ולא מצאו אותי הם נבהלו מאוד, הם חששו לתגובת נקמה של הערבים ביהודים.

הם חיפשו אותי בכל השכונה ומצאו אותי במרכז המשפחות האבלות בוכה יחד איתם. אני, בתום לב לא הבנתי על מה הרעש והמהומה ולמה הוריי נסערים כל כך, אבל, סוף טוב הכל טוב, החזירו אותי הביתה בשקט וחידשו ביתר מרץ את החיפושים אחר דירה שתהיה רחוקה מהשכונה שבה גדלתי.

 

אימי פחדה מאוד מהים, בשבתות הלכנו תמיד לשפת הים וכשהיא הייתה מצטרפת אלינו לא יכולתי ליהנות מהמים, מהים. היא אפשרה לי רק לטבול את הרגליים במים.

 

להוריי היו חברים בקבוצת כינרת ואני ואחי נסענו אליהם כל שנה בחופש הגדול, שם בעצם למדתי לשחות. לא הייתה לי ברירה, כל ילדי הקיבוץ שחו ואם רציתי להיות איתם הייתי צריכה לשחות או להיות לבד על החוף, ובכן, למדתי, בלי מורים ובלי מדריכים, אלא מחיקוי בלבד.

כשהייתי בכיתה ח' הייתה תחרות שחייה של כמה בתי ספר בחיפה- העיר בה גדלתי. התחרות התקיימה בבריכת הפועל ולמרבה הפלא הגעתי למקום השני, כבוד!!!התעודה ברשותי עד היום. 

 

לפני יום הולדתי ה-15, הכרתי את סבא.בעצם, הוא הכיר אותי לפני שידעתי על קיומו. באחד הימים קיבלתי ממנו פתק דרך חברה שלמדה איתי שהוא רוצה להכיר אותי ושיצא משהו מהיכרות זו. החברה הזו הייתה שכנה שלו.

ובכן, יצא. היינו חברים 5 שנים וכשהייתי בת 20 נישאנו.

גרנו בשכירות אבל רצינו לקנות דירה וכסף לא כל כך היה ונמצא. הדירות בחיפה היו מאוד קטנות כמו קוביות, וסיפרו לנו על כרמיאל. אני רק סיימתי ללמוד וסבא סיים את השירות הצבאי, היינו מאוד צעירים, בתחילת שנות ה-20, והחלטנו לנסות להתקבל לכרמיאל, שהייתה אז רק בת 5.

עברנו תהליך קליטה והגענו לכרמיאל בסוף שנת 1970. הגענו לדירה בעיכוב של כמה חודשים וזאת בשל פציעתו של סבא בתאונת דרכים. הייתי בחודשי הריון מתקדמים, כאשר באו לבשר לי שסבא נמצא בבית חולים לאחר פציעה קשה בתאונה. סבא היה שבועיים ללא הכרה ומאוד חששו לחייו, אבל הוא היה צעיר ובריא בדרך כלל, ולאחר שבועיים של חוסר ודאות הוא התעורר והחל שיקום. ביום שהוא יצא מבית החולים לשיקום אני ילדתי את ביתנו הבכורה סיגל. וכאשר סיגל הייתה בת 3 חודשים הגענו לכרמיאל.

משפחה צעירה לעיר צעירה, כאן ראינו כיצד כרמיאל הופכת מעיירה לעיר, כאן נולדו עוד 3 בנים, אחים לסיגל, כאן התמקמנו, התפתחנו, גידלנו את המשפחה והזדקנו. כיום, כל הילדים עזבו את העיר, התחתנו והקימו משפחות.

אני עדיין נמצאת בעיר, למרות שסבא נפטר, כי פה זה הבית שלי, נכון להיום. מי יודע? אולי יגיע היום וגם אני אעזוב לאחר 45 שנה כדי להתקרב אל הילדים והנכדים. העתיד מכיל בחובו הפתעות, לא תמיד נעימות (כמו המחלה של סבא ופטירתו) אבל לרוב הם נעימות.

יש עדיין למה לצפות, יש משפחה חמה, אוהבת ומלוכדת, זה העיקר וזה מה שחשוב.זהו סיפור חיי בתמציתיות.

 

ואדי ניסנאס: " היא שכונה בעיר התחתית של חיפה, שנמצאת בין שדרות הציונות במערב, רחוב שבתאי לוי בדרום, רחוב הנביאים במזרח ורחוב אלנבי בצפון. מספר תושביה כ-8,000 נפש.".

פדאיון: "הוא כינוי משותף לקבוצות שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות טרור וגרילה החל מאמצע שנות החמישים ועד שהוחלפו בארגוני הטרור הפלסטיניים באמצע שנות השישים."

תשע"ה