מאגר סיפורי מורשת

משפחת חסיד – מקור השם

סב-סבי במקור היה עם שם המשפחה אליאס. האגדה במשפחה מספרת כי הם חיו בצמצום והפרנסה נשענה על מסחר ונדודים בין אפגניסטן לרוסיה. הסב היה יוצא למסע מסחר לרוסיה לאחר חג השבועות וחוזר לבית באפגניסטן זמן מה לפני חג הפסח עם מספיק כסף למחייה לשנה הבאה.

במהלך השהייה בבית הייתה המשפחה יוצאת לעיתים לנופש על שפת הים/נהר בקרבת מקום. באחת הפעמים מצא הסבא אוצר יקר ערך בקרבת הנהר. הוא חשב שתוצאת האוצר תהיה הרסנית לחינוך המשפחה ולילדים ומבלי להסס, זרק את האוצר לנהר .הסיפור נודע לסבתא שהייתה נאבקת כל השנה בפרנסה, והיא כעסה מאוד ונגשה לרב להתלונן על בעלה, הסבא.

הסבא נקרא לרב, ולבקשתו הסביר לו את המניע למעשה שהיה בעיקרו נאצל, ושכל כולו היה דאגה לחינוך הילדים והשארתם במסגרת הקהילה ללא כסף ועושר, והם ימשיכו ויתמידו במנהגי המשפחה. הרב התפעל מאוד מהסיפור וקבע לו שמיום זה ואילך שם המשפחה יהיה חסיד, המתאים להנהגה זו של דאגה לחינוך וליראת השם. וכך היה עד היום.

העלייה לארץ

אבי, ראובן חסיד ז"ל, עלה עם משפחתו מאפגניסטן, מהעיר הראת, על סוסים וחמורים בסמוך לשנת 1930 היישר לירושלים. לאחר תקופה בשכונת הבוכרים עברו להתגורר בשכונת בית ישראל. הם הגיעו לארץ עם כסף מזומן ושטיחים רבים, אפגניים ופרסים, ותמורתם שימשה אותם להתבססות ראשונה בארץ, אם ברכישת דירה ואדמות ואם במחייה.

אמי, יוכבד חסיד ז"ל, ברחה עם בני משפחתה מהעיר הראת שבאפגניסטן לעיר בומביי שבהודו בשנת 1942, לאחר שעברה שמועה כי הצבא הנאצי עומד להכנס לארץ ישראל ולכל המזרח התיכון כולל אפגניסטן. משפחתה התקבלה בסבר פנים יפות בקרב הקהילה היהודית במקום והתגוררה בחצר בית הכנסת במשך שנים ,עד להקמת המדינה בארץ ישראל והעלאתם לארץ .

ראוי לציין את היחס החם של הקהילה היהודית במקום וגם של בני המקום הלא יהודים. סבי , דוד חסיד ז"ל, שאני קרוי על שמו, נלקח לבית עולמו בזמן השהייה בבומביי ונקבר שם בבית הקברות היהודי. לפי עדות של בני דודי שביקרו בהודו ובבית הקברות, הם מצאו שם את הקבר שלם עם שומר, לא יהודי, ממונה על שמירת האתר – כנראה מטעם השלטונות במקום. אכן כבוד לקהילה ולבני המקום על האירוח והדאגה, וזאת עד היום – 70 שנה לאחר עזיבתם את המקום.

קורות חיי

נולדתי להורי, ראובן ויוכבד חסיד ז"ל, בבית החולים ׳ביקור חולים׳ בשנת 1955. אני הבן השלישי לאחר הולדת שתי בנות: הבכורה אורה ע"ה נפטרה בגיל 3 ממחלה קשה. האחות הגדולה שלי, ניצה, נשואה ומתגוררת בדרום אפריקה. אחותי הצעירה ממני, ליאורה, נשואה ומתגוררת במעלה אדומים. אחות נוספת שהייתה לנו, סיגלית ע"ה, נפטרה בצעירותה ממחלה קשה.

גן הילדים בו גדלתי, גן סימה, היה קרוב לבית באותו רחוב, ברוך רפופורט. בגן היינו מבלים ושרים ושומעים סיפורים יפים, חגגנו שם ימי הולדת. אציין שהגננת שלי היא לימים הרבנית סימה בצרי, מדריכת כלות ואשת המקובל הידוע הרב בצרי, שבזמן ילדותי היה בחור ישיבה צעיר. זיכרון ילדות שלי ממנו היה שהוא אפה לנו מצות לפסח בתנור אבן מובנה שהיה בחצר הגן. ריח המצות עד היום מלווה אותי.

ברחוב האחורי לביתי היה בית כנסת של חכם מנחם בו היינו מתפללים ושומעים שיעורי תורה מפי החכם מנחם ומקבלים תה חם וחזק (עיראקי) עם הרבה סוכר. פרט פיקנטי: נכדתו של החכם מנחם, היום הזמרת ריקי גל, התגוררה אצל סבה והסתובבה הרבה בשכונה, תמיד הסתכלתי עליה בהערצה. ליד ביתנו היה יקב, יקב "שור", ייצרו שם יין וכו׳, ובכל פעם שהיקב היה מקבל אספקת ענבים, היינו מחכים ליד המשאית של הענבים ואוכלים שאריות ענבים.

בשכונה התגורר איש מבוגר שכולם קראו לו ריב' "שולם". הוא לא היה באמת דוקטור, אבל היינו מגיעים אליו כאשר לא חשנו בטוב והוא היה מורח לנו משחות שונות והיינו מתרפאים באופן מהיר. למיטב זכרוני הוא לא קיבל שכר עבור הטיפול והיה עושה זאת בהתנדבות מלאה.

המעבר לשכונת רוממה

בשנת 1964 עברנו מדירת החדר בה התגוררנו בבית ישראל, שהייתה עם מקלחת ושירותים משותפים לכל דיירי הבניין, לשכונה החדשה רוממה. זו הייתה דירת שלושה חדרים עם שירותים בנפרד ואמבטיה בנפרד, קטנה ונחמדה. זה נחשב לוקסוס באותם ימים. גרנו שם שנים רבות ועברנו שם את מלחמת ששת הימים, עם זכרון צורב של פגיעת פגז בבניין בזמן שהתגוררנו שם. היו נפגעים רבים וגם הרוגים, וכילד נשארה בי עד היום תחושת הזעזוע למראה ההרס בביתנו.

הזוית האישית

דוד: העבודה על התכנית עם עדי נכדתי גרמה לי לחזור לתקופת ילדותי ולתולדות משפחתי וגרמה לי להתרגשות ולסיפוק רב ולהנאה רבה בעבודה עם הנכדה היקרה.

עדי: מאוד נהניתי לעבוד עם סבא. היה לי כיף ללמוד על העבר שלו ושל משפחתי מצד אבי, היה לי כיף וחבל שנגמר.