מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי דורית ישראלי ונולדתי בתאריך 25.2.1946 בוורוצלב בשם דורית ברמן. וורוצלב היא עיר בפולין שנכבשה ע"י גרמניה ובסוף מלחמת העולם השנייה הוחזרה לפולין.

בתמונה סבתי וחברה מאכילות יונים בכיכר בעיר וורוצלב שבה היא גרה. זה היה מאוד מקובל להאכיל יונים בכיכר. הייתה בסמוך חנות שמכרה אפונה בשקיות מיוחדות למטרה זו. בתמונה הן בערך בנות 4. למרות שחלפו כבר מספר שנים מתום מלחמת העולם השנייה עדיין רואים בתים שנחרבו מהפצצות של המטוסים הגרמניים. בתמונה מאחוריהם רואים בתים הרוסים. העיר וורוצלב נהרסה הכי הרבה במלחמת העולם השנייה.

מאכילות יונים בכיכר בעיר וורוצלב

בילדותי הייתה לי אומנת גרמניה שקראו לה גברת גייבל ובזכותה  דיברתי גרמנית. אבי מאוד כעס שאני מדברת בשפה הגרמנית, מאחר שבאותה תקופה הגרמנים היו האויבים אז התחלתי לדבר פולנית. במלחמה הפציצו הרבה מאוד בתים והרבה מהם נהרסו. בשנותיי אלה אהבתי מאוד לאסוף בולים (והיו לי הרבה מאוד), אהבתי גם לצייר ולנגן על פסנתר.

סבתי בת 3 חודשים בערך עם אמה ואביה, פאני ושמעון.  במדי קצין של צבא פולין דוד דב (אח של אביה) וגם סבתה גילה. התמונה צולמה מספר חודשים לפני שדודה וסבתה עלו ארצה

כשהייתי בת אחת עשרה וחצי רצינו לעלות לארץ, משום שאבי היה ציוני וכל משפחתו הייתה בארץ. אני ומשפחתי נסענו ברכבת מפולין לנאפולי באיטליה, והיינו במחנה מעבר במשך שבועיים עם מעט אוכל. אבא שלי אהב מאוד לטייל אז טיילנו בפומפיי ובאי קפרי. לאחר שבועיים באיטליה שטנו באונייה מנאפולי לחיפה, הים היה סוער ואנשים לא הרגישו טוב. בנמל חיכה לנו דב, אח של אבא. בחרו בשבילנו את מקום המגורים בארץ, את קריית אתא, אך הוריי לא רצו לגור שם. בהתחלה גרנו אצל אח של אבא שלי בקרית ים עד שבנו מקום זמני (מעברה) למגורים בשביל העולים בקרית ים.

בפולין הייתי תלמידה מצטיינת, דיברו עלי ברדיו ואפילו שלחו את עבודתי לשר החינוך. היה לי קשה בארץ כשלא הבנתי מה אומרים. בשעות היום למדתי בבית הספר ולאחר מכן הלכתי לאולפן ושם לימדו אותי עברית.

בזמן שירותי הצבאי, שירתתי בחיל הים במחלקה לפיתוח טילים, ושם עבדתי במחלקה שפיתחה את טילי הים-ים (טילים מספינה לספינה) הראשונים בארץ, טילי גבריאל. אני הצטרפתי אל מחלקת הניסויים. היו שם רק אנשים חשובים במיוחד בתחום הים והאוויר, והייתי החיילת היחידה שם. נעשו הרבה ניסיונות עד שהצלחנו. קראו לספינה שהשתתפה בניסוי על שמי, וגם על המטוס בזמני הניסוי. מפקדיי רצו שאני אחתום קבע ושאני אטוס לפולין, ששם בנו את ספינות הטילים הראשונות של ישראל. אבל לא רציתי לעזוב את הארץ כי הייתי חברה של בני (לימים בעלי) ולא רציתי לעזוב אותו.

סבתי במדי חיל הים בתחילת השירות הצבאי שלה בשנת 1964. התמונה צולמה ע"י סבי בגינה של הבית שבו סבתי גרה

בימי בגרותי חוויתי הרבה מלחמות, המלחמה שזכורה לי ביותר היא מלחמת ששת הימים. במלחמת ששת הימים הייתי בהריון עם בתי עינת ורציתי להתגייס למילואים, אבל לא אפשרו לי כי הייתי בהריון. מלחמת ששת הימים השפיעה עלי בצורה לא טובה. בעלי היה קצין בקבע וזה לא היה פשוט והיה מאוד מדאיג, אך בסוף היה ניצחון גדול. לימדו אותנו להסתתר מתחת לשולחן במקרה של טילים כי לא היו מקלטים.

כיום אני עובדת יחד עם בני נועם בחברה שלו העוסקת במחשוב, אני עוסקת בעיקר בעניין ברכש ולוגיסטיקה, מזמינה ציוד בהתאם לצרכי הלקוחות, מנהלת משא ומתן לגבי מחירים וזמני אספקה. כמוכן אני מנהלת את סידור העבודה של העובדים, אני מתעדפת את קריאות השירות הנכנסות, ומפנה אותם לעובדים המתאימים לפי דחיפות הקריאה ומורכבותה.

בהשכלתי אני אקדמאית. למדתי באוניברסיטה בחוג לאנגלית, ובטכניון למדתי ניהול משאבי אנוש. עבדתי בניהול משאבי אנוש במשך 25 שנה. כשהייתי קטנה לא היו לי תוכניות לגבי עבודה, ואף אחד לא ידע בכלל מה זה מחשבים אבל כיום אני נהנית מהעבודה. אני רוצה לומר שאם רוצים למצוא עבודה שאוהבים צריך ללמוד, ולדעת מה אתה רוצה לעשות בחיים, ואז למצוא עבודה מעניינת ומאתגרת.

סבתי וסבי בגינה בבית של סבתא בקרית-ים. שניהם היו בערך בני 18 לפני שהם התגייסו לצבא. בתקופה זו הם היו בני זוג כשנתיים

הזוית האישית

דורית: אני שמחה שיכולתי לספר קצת על עצמי. שנדב ידע יותר על החיים שלי והוא למד דברים שללא העבודה, הוא לא היה יודע עלי. חבל לי שבגלל הקורונה השיחות היו בטלפון ולא בתקשורת פנים אל פנים, שבה היה הרבה יותר נוח לדבר ולספר מאשר בשיחות טלפון.

נדב: אני שמח שיכולתי ללמוד יותר על החיים של סבתי אך בכל זאת חבל לי שהיינו צריכים לעשות את העבודה מרחוק ולא פנים אל פנים.