מאגר סיפורי מורשת

 

שמי מרתה רטנר טננבאום.

נולדתי בארגנטינה בעיר סנטיאגו דל אסטרו בתאריך 18.7.1942, להורים נחום ואנה טייטלבאום.

היינו שלושה אחים: דויד, שרה ואני. כשנולדתי, הורי רצו לתת לי שם שמתחיל באות t עקב השם הקיים ביידיש,

טייבע (יונה), והם החליטו על השם ת'רזה. אבי נתן את השם בבית הכנסת, אך כאשר הלך למשרד הפנים לרשום אותי הפקידה אמרה לו שזהו שם לא יפה. היא הסתכלה בלוח השנה ואמרה "היום סנטה מרתה".  

לשמחתי, שמי מרתה ואני מודה לה על כך מאוד.

 

בגיל ארבע עברתי לגור בעיר רוסריו. לאבא שלי הייתה מכולת. בגיל שש התחלתי ללמוד בבית ספר יסודי ארגנטינאי. היו לי חברות רבות בשכונה (לא יהודיות) ונהגנו לשחק בחוץ. כשהגעתי לגיל מצוות שלחו אותי לפנימייה בבאונוס איירס. הפנימייה הייתה איומה ואכלנו בצלחות של פח.

 

כשהגיע אוקטובר, אבי נפטר והמצב בבית היה קשה מאוד. אמא שלי הייתה חצי משותקת עקב אירוע מוחי

ולכן אחותי ואני החלנו לעבוד בגיל צעיר כדי לדאוג לפרנסה בבית.  

באותו זמן נפתחתי לעולם חדש ומעניין, החלתי ללכת לבית ספר יהודי. בבית הספר פגשתי חברות חדשות ועד היום אני שומרת על קשר עם נורה (אף שהיא נשארה בארגנטינה בעוד אני עליתי לארץ ישראל). אמא של נורה, רקל, הייתה כמו אמא בשבילי. בבית ספר "חיים נחמן ביאליק" למדתי בסמינר למורים, סיימתי ובאתי לארץ ישראל לשנה. בישראל פגשתי אנשים טובים ונחמדים וזה הוביל לשינוי לטובה בנעוריי. 

כשחזרתי לרוסריו, לימדתי עברית ויידיש בבוקר ואחר הצהריים בבית ספר יהודי. היו כ-1000 תלמידים, ולימדתי על המסורת היהודית, על הארץ, החגים, תנ"ך, ידיעת הארץ ועוד. כשהגעתי לגיל 23, פגשתי את חברי לחיים משה טננבאום. באותו זמן הוא היה סטודנט לרפואה. הוא נתן לי הרבה אהבה ובשני לספטמבר 1967, התחתנו ברוסריו.  

 

גרנו בדירה מאוד נחמדה ומיד נולד אריאל נחום. משה הספיק לסיים את הלימודים ברפואה והוא היה רופא א.א.ג (אף אוזן גרון). עברנו דירה ושם נולדו לנו הילדים גבריאלה, נעמי, וגם דניאל עמוס.

 

היה לנו מאוד כיף בארגנטינה, היו לנו הרבה חברים, קנינו מכונית קטנה- סיטרואן עם גג נפתח, שאם לא היינו קושרים אותה לעץ הייתה עפה עם הרוח. הכול היה טוב ויפה, הסבתות, הדודות  והמטפלת סוסנה עזרו לנו מאוד.

היינו מאוד מאוד ציוניים, אהבנו ללכת למועדונים ציוניים, ותמיד חשבנו על עליה לארץ ישראל.

 

כשהחלטנו לעלות ארצה היה לנו ולקרובים אלינו מאוד קשה להיפרד. נסענו לבואנוס איירס כדי לעלות לאונייה אוחניו c האיטלקית, אונייה מאוד גדולה, ושמו אותנו העולים בקומה התחתונה. יום אחד ישבנו בתא שלנו עם חברים וגבי וחברתה פתחו מלמעלה את כל שקיות אבקת החלב שהבאנו לדני. היה עלינו גשם לבן. 

כאשר האנייה עגנה בנמל, הרשו לנו לעלות לקומה העליונה. דני ישב בעגלה, גבי עמדה מאחוריו ואריאל החזיק בידו בעגלה. נגשנו למעלית- לחצנו על הכפור, הדלת נפתחה והכנסנו את הילדים למעלית ופתאום הדלת נסגרה. הם עלו לבד לקומה השנייה, רצנו כמו משוגעים במדרגות ולמזלנו מצאנו אותם בריאים ושלמים.

בחדר האוכל האיטלקי תמיד היה פסטה עם בשר, לא טעים במיוחד, והמשגיח כשרות לא אישר לנו לשים גבינה בתוך האוכל. המלצרים החמודים שמו את הגבינה מתחת לספגטי וכך השתפר הטעם.

הגלידה הייתה מאוד טעימה וזה הציל אותנו. ערב אחד משה ואריאל הלכו לאולם גדול בו שיחקו בינגו. הם זכו במספיק כסף שכאשר ירדנו בפורטוגל אכלנו סוף סוף סטייק עסיסי.

ירדנו מהאנייה האיטלקית והיינו בעיירה מאוד נחמדה, שם שהינו שלושה ימים מלאי שמש ושלווה. לאחר מכן עלינו לאנייה "הרצל". זאת הייתה הפלגה נוראית, היא התנדנדה כמו קליפת אגוז, ולא הרגשנו טוב. 

ב-29 במאי 1973 הגענו לנמל חיפה. היינו שמחים, מאושרים וכולנו שרנו שירים עבריים. קיבלנו תעודת עולה ומסמכים שונים. אח של משה, נחום, חיכה לנו בנמל והתרגשנו מאוד. הגענו למרכז הקליטה בחיפה עם כל הפיקע'לך.

נתנו לנו 2 חדרים נוחים. הילדים הלכו לגן ומשה הלך לאולפן. מכיוון שידעתי עברית, הלכתי לעבוד במשרד והבלגן חגג. בחודש נובמבר קיבלנו דירה חדשה מהסוכנות היהודית ועברנו לגור באשקלון.

באשקלון משה פתח מרפאת א.א.ג בבית חולים ברזילאי ואני התחלתי לעבוד כמורה לעולים חדשים. הבניין שלנו היה מלא בעולים חדשים מארצות שונות, וזה עזר לנו מאוד בקליטתנו. בכל יום נהג משה לנסוע משש בבוקר עד שש בערב לבית החולים תל השומר על מנת להשתלב ברפואה בארץ.

אני הייתי לבד עם הילדים ובכיתי כל לילה שאני רוצה לחזור לארגנטינה. עם זאת, אני חייבת להודות שהסביבה תרמה רבות להסתגלות והכרנו חברים טובים מאוד. 

בשנת 1993 משה נפטר ממחלת הסרטן. 

כל הבנים סיימו תיכון בהצטיינות רבה והתגייסו לצבא, לאחר מכן נסעו לטיול לאירופה ולדרום אמריקה. הם נכנסו לאוניברסיטה: אריאל למד רפואה, גבי למדה ריפוי בעיסוק ודני למד מדעי בעלי חיים.

פתאום, פו פו פו פו, הגיעה המשפחה הגדולה. אריאל התחתן עם טובי, רוקחת, והם גרים בירושלים.

התחילו להגיע הבנות: ירדן, ברית ועמית ולאחר מכן בנים רועי משה ועילי.  גבי התחתנה עם אריק חמו מהנדס וכלכלן ונולדו שלשות הבנדיטים: נדב, משה, גל ונועם. הם גרים בנס ציונה ובכדי שאוכל לבלות איתם, עברתי לעיר גם אני.

דני התחתן עם רז שניידר שהיא קלינאית תקשורת ונולדו להם שי, אורי, אנה וגלים. הם גרים בפרדסייה.

החיים שלי קיבלו אור, שמחה ואושר רב. הם, כולם אוהבים ומכבדים אותי מאוד. כיום אני מתנדבת בבית ספר "לב המושבה" בנס ציונה, אני עוברת פעילויות מהנות עם הילדים ויש בינינו אהבה הדדית.

נהגתי להתנדב כ"סבתא גן" וגם זאת הייתה תקופה מאוד שמחה בחיי, אהבתי נורא להתעסק עם הילדים הקטנים. אני אוהבת מאוד ללכת למשחקי כדורסל של הנכדים שלי ואני צורחת שם כמו משוגעת!

 

נועה ונועה: נהננו מאוד במספר חודשים האחרונים. אנו שמחות מאוד שהסכמת לשתף אותנו בסיפור חיים המדהים שלך, שהגעת כל שבוע בנכונות ללמוד דברים חדשים ולספר לנו עוד עלייך. אנו מקוות שנהנית מהתהליך ומהתוצר הסופי כמו שאנחנו נהנו (: אוהבות המון, נועה ונועה