מאגר סיפורי מורשת

אני צביקה סגל בן פרידה ויחזקאל שנולדו בוורשה שבפולין.

אבי נולד בשנת 1908 ואמי נולדה בשנת 1912. אני נולדתי באוזבקיסטאן שברוסיה בתום מלחמת העולם השנייה בתאריך 28/05/1945. הוריי עברו את השואה בפולין וברוסיה. אבי ואח של אמי היו ברחו מהנאצים, וחיפשו מקום להעביר אליו את המשפחה. כך נדדו בין פולין לרוסיה וחזרה, בחיפוש מקום שאפשר יהיה להעביר את המשפחה למקום שקט, שהגרמנים עדיין לא הגיעו אליו. כך היה עד סוף המלחמה. אז אני נולדתי. במלאות לי שנה חזרתי עם הוריי חזרה לפולין ושם גרנו עד שעלינו ארצה. גרנו בעיירה בשם ז'מביצה. החיים בפולין בעיירה הקטנה עברו עלי די בשלווה, התחלתי בגן ילדים עם הרבה משחקים ולימודים. בימי החורף אהבנו להשתולל בשלג ובספורט על הקרח, מאוחר יותר למדתי בבית ספר יהודי עד גיל 11.

סבא רבא – יחזקאל וסבתא רבתא – פרידה

העלייה לישראל

בגיל 11 עליתי ארצה. העליה לארץ הייתה כיפית במיוחד, תחילה ברכבת, נסענו בה שעה ימים. לי בתור ילד זו הייתה חוויה גדולה. בדרך עצרנו בעיר הבירה של פולין וורשה וחיכינו לאנייה שתגיע ותיקח אותנו לארץ. החלטנו אני ואחי הגדול ללכת לטייל ולראות את בניין התרבות שהיה אז הבניין הגבוה בכל פולין. כמובן שהלכנו לאיבוד, אבל לא ידענו שהלכנו לאיבוד. החלטנו לשבת ולנוח על ספסל. בדרך פתאום ראינו את אחותי רצה בהיסטריה. כשראתה אותנו הבנו שהלכנו לאיבוד, היא הייתה מאוד נסערת וצעקה עלינו למה עזבנו בלי להגיד כלום. מאוחר יותר הבנו שכמעט פספסנו את ההפלגה באנייה.

ההפלגה באנייה הייתה חוויה שנייה – בדרך לארץ שטנו כשבוע ימים בים. זה מאוד מצא חן בעיני, הכרתי הרבה ילדים חדשים ורוב הזמן בילינו במשחקים. אחרי שבעה ימים הגענו ארצה ופה הכרתי את כל משפחתי, את אחי הגדול שלא הכרתי עד אז כי הוא עלה ארצה עם ילדי טהראן לפני שנולדתי, ופגשתי אותו כאן בפעם הראשונה. פגשתי גם את הדודים, הדודות וסבתא שלי.

באנייה שעגנה בחיפה הייתה לי היכרות ראשונה עם פרי שנקרא בננה, שזה היה דבר חדש בשבילי ששלחה לנו המשפחה מהחוף. כמובן שכל אחד מהאחים שלי טעם וזה הזכיר לו תפוח אדמה ומיד זרק את זה. כשזה הגיע אלי טעמתי וזה לא היה טעים לי, אבל התביישתי להגיד שזה לא טעים ואמרתי שזה טעים, אז נתנו לי את כל האשכול. "אם זה טעים אז תאכל". לקחתי את האשכול והלכתי מאחורי הספינה וזרקתי את זה לים. למשפחה אמרתי שאכלתי הכל. כמובן שלא האמינו לי וזה עבר בשלום.

כשירדנו מהאנייה קיבלנו העברה לדימונה. היות ואחי הגדול היה כבר בארץ הוא לא הסכים שנגור בדימונה ולקח אותנו לגור אצלו באזור עד שנסתדר. זה היה באמצע שנת הלימודים ונכנסתי לכיתה ה'. השפה העברית לא הייתה מוכרת לי והציעו לי ולהוריי להעביר אותי לקיבוץ. הסכמנו, והגענו לקיבוץ עין חרוד לחברה שהייתה מאוכלסת בעולים חדשים מפולין, שם למדתי גם את השפה וגם מקצועות אחרים. בקיבוץ עבדתי בחקלאות וברפת וגם למדתי עברית וכל המקצועות האחרים. החיים בקיבוץ היו מאוד טובים חברתית, היו המון טיולים לגלבוע ובסביבת הקיבוץ. פעם ראשונה שעזבתי את הבית לבדי היה לי קשה ללא ההורים. בגיל 16 עזבתי את הקיבוץ וחזרתי להתגורר אצל הוריי באזור עד גיל 18. לאחר מכן התגייסתי לצבא ושירתתי בחיל חימוש.

תעודה חוגר

עברנו שלוש מלחמות מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת ההתשה. אני שימשתי כחשמלאי רכב בחטיבה. שירתתי עד גיל 21, לאחר מכן המשכתי את לימודיי בהכשרה מקצועית בחולון, מקצוע חשמלאות רכב. התחלתי לעבוד במקצוע שלמדתי. כשלוש שנים לאחר מכן פתחתי עסק עצמאי בענף חשמלאות רכב.

משפחתי

בגיל 22 פגשתי את יונה במסיבת סילבסטר, ולאט לאט התחלנו לצאת ולהכיר אחד את השני ולצאת באופן קבוע. לאחר 10 חודשים החלטנו למסד את החברות והצעתי ליונה להתחתן איתי והיא הסכימה. החתונה התקיימה בתל אביב באולם הועד למען החייל. ההרגשה הייתה מרגשת, באו כל המשפחה והרבה חברים והיה שמח מאוד. לאחר כשנתיים נולדה לנו בתנו הבכורה עינת שהיא אימא של אורי.

חתונה בתאריך 12.11.1967

מאז נולדו לנו עוד 2 ילדים – שירלי ואביעד, ו 5 נכדים. ההרגשה להיות סבא היא נפלאה ומרגשת כל פעם שנפגשים לאירועים משפחתיים. גם בביקור כל נכד בנפרד. אנחנו משתדלים להיפגש כל יום שישי בערב לקבלת שבת כל המשפחה. אלה מפגשים מאוד מרגשים, אנחנו אוכלים ארוחת שבת וגם עורכים קבלת שבת.

הזוית האישית

סבא צבי סגל: ציפיתי למפגשים האלו עם נכדי,  לא חשבתי שיהיו לי כל כך הרבה זכרונות לספר לו, ככל שהזמן עבר מצאתי עוד ועוד סיפורים וזכרונות. אורי ואני נפגשים מדי שבוע בארוחות שישי הנערכות בביתנו ובמשחקי הכדורגל אליהם אנחנו הולכים ביחד ולעיתים בשבת כשאני בא לצפות באורי משחק בקבוצתו. בכל זאת מפגשי הבוקר של שישי איפשרו לנו לחלוק ביננו דברים, שלא ידענו, זה על זה, חילקנו ביננו חוויות, שהם רק שלנו בלי הנכדים האחרים.

אני שמח שאורי בחר בי לקחת חלק בתכנית הזו ומקווה שהוא יעביר את הסיפורים והחוויות שלי לנכדים שלו בעתיד

אורי מאיסי: כשקיבלנו את דף ההרשמה לתכנית הקשר הרב דורי לא רציתי להשתתף בה, חשבתי שזה לא יהיה מעניין, אבל אמי שכנעה אותי להצטרף לתכנית, היא סיפרה לי, שאחי שהשתתף בתכנית לפני ארבע שנים עם סבתא שלי נהנה מאד, אז השתכנעתי והצעתי לסבא שלי להצטרף אליי. גם הוא לא היה משוכנע שהוא יהנה וקיבל מסבתא שלי עצה להצטרף. שנינו הבנו שהתכנית הזאת גרמה לנו להתקרב, גיליתי המון סיפורים על ילדותו של סבא, אותם לא שמעתי מעולם ומאד נהנתי מחברתו. אנחנו בדרך כלל נפגשים בימי שישי או במשחקי הכדורגל ולכן זה היה חידוש בשבילי להיפגש סביב נושא אחר.

מצגת תמונות מאירועים מיוחדים בחיי סבא צבי