מאגר סיפורי מורשת

שמי שמואל גרוסמן, נולדתי בתאריך 30.5.1945, בקזחסטן, שהיה אז חלק מברית המועצות. הוריי צילה ומנדל גרוסמן, ילידי פולין אשר ברחו מפולין לברית המועצות לקירגיסטן, שהמלחמה לא הגיעה לשם. אבי היה אז בן 37 ואמי הייתה בת 33. בדרך מפולין סבי מצד אמי, שמואל, נרצח על ידי הנאצים. בקירגיסטן הוריי עבדו בעבודות פרך במחנות עבודה, כאשר אמי הייתה אמורה לסחוב שקי קמח או חיטה במשקל של 50 או 100 קילוגרם.

שמואל עם הוריו

הבריחה והעליה לארץ

כאמור אני נולדתי במאי 1945, עשרה ימים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. בשלב מסוים כאשר הייתי בן כמה חודשים, הוריי לא יכלו לסבול יותר את עבודות הפרך והם החליטו לברוח. על מנת שאני אהיה בשקט במעברי גבול ולא אבכה ולא אמשוך תשומת לב, הבריחו אותי את הגבולות במגף. ברחנו מברית המועצות לפולין, מפולין לאוסטריה ומאוסטריה לגרמניה.

בגרמניה הגענו למחנה עקורים – ציגנהיים (קאסל). במחנה זה פגשנו את אח של אמי ובסבתי (אם אמי), שהיינו במחנה קרוב לשנתיים וחצי. ממחנה ציגנהיים (קאסל) הגענו למרסיי שבצרפת ושם עלינו על אנייה שנקראת קוממיות. ההפלגה הייתה איומה, הרבה טלטולים, הקאות, בבטן האנייה היו דרגשים שעליהם נוסעי האנייה ישנו. על מנת למנוע הקאות קיבלנו קוביית סוכר עם טיפת נפט.

האנייה עגנה בנמל חיפה ולפנות ערב הגיע טנדר (משאית קטנה) על מנת להעביר אותנו למעברה. הגענו בחושך מוחלט, איננו יודעים היכן אנחנו נמצאים. לאחר זמן מה של נסיעה הטנדר עצר הרים את הקבינה ושפך אותנו לכביש, למזלה של אמי שהייתה בהריון עם אחי, ולמזלנו, היא ישבה באוטו בפנים. לאחר ש"שפך" אותנו, הנהג נסע ונעלם בלי להגיד לנו איפה אנחנו ולאן אנחנו צריכים ללכת.

הלילה היה חשוך ולא ידענו איפה אנחנו נמצאים, במהלך הנסיעה הנהג לא דיבר ואז הוא נעלם, אז פשוט ישבנו על המזוודות וחיכינו. לקראת אור ראשון של הבוקר אבי הבחין באור מבצבץ והחליט ללכת לכיוון האור על מנת לברר היכן אנחנו נמצאים. אבי התמהמה ואימא וסבתא התחילו לדאוג מדוע הוא לא חוזר. לאחר זמן מה ראינו אנשים מתקרבים, בתחילה לא זיהינו שאבי נמצא ביניהם. כאשר התקרבו גילינו את אבא בין האנשים. בדיעבד הסתבר כי זאת הייתה מעברת פרדס חנה והאנשים שבאו אתו, באו לעזור לשאת את המזוודות שלנו למעברה. בעצם כשאבי הלך לבדוק, הגיע למעברה ואז הוא ראה אנשים עולים חדשים, שאל שאלות והם התנדבו לבוא ולעזור.

שמואל עם אמו

הגענו למעברה ושם הפנו אותנו לצריף שהיה משרד, מיד קיבלנו חצי אוהל הודי, כאשר שמיכה חוצצת בין שתי המשפחות. קיבלנו מיטות, מזרנים ושמיכות והתחלנו להתארגן באוהל. השמועה שהגיעה משפחה חדשה עשתה לה כנפיים והחלה עלייה לרגל לראות מי הגיע ולבדוק ואם הגיעו אתה קרובי משפחה.

לאחר ההתארגנות לקחו אותנו לצריף שהוא חדר אוכל, קיבלנו כוס תה ופרוסת לחם עם ריבה. גם אנחנו התחלנו לחפש קרובי משפחה ותוך כדי חיפוש מצאנו את דודי, אח של אמי ושבעת ילדיו, כמובן השמחה הייתה גדולה. סבתי ואמי לא ראו את דודי מספר שנים ולא ידעו אם שרדו את השואה. לאחר מספר שבועות במעברה הגיע אח אחר של אמי, יצחק, שעלה ארצה בשנת 1927, הוא היה ממייסדי קיבוץ כפר מסריק. דודי סיפר כי לאחר כל אנייה שהגיעה ארצה, יצא למסע חיפושים בין המעברות עד אשר מצא אותנו.

התאקלמות בארץ

לאחר המפגש הוא שב לקיבוץ ולא הרפה עד אשר מצא שני בניינים נטושים בשכונת חליסה עליונה בחיפה. לאחר עוד כשבועיים דודי הגיע עם משאית של הקיבוץ ולקח אותנו, את המשפחה שלי ואת המשפחה שלו, לחיפה לבתים שהוא מצא. בבתים לא היו חלונות, דלתות, מים או חשמל. בשביל להגיע לבית היינו צריכים ללכת כברת דרך, בשביל עם חמורים. מים הבאנו בדליים מרחוב בחליסה ואת החלונות כיסינו בשמיכות סוכנות שקיבלנו.

רשמו אותי לגן דתי שהיה בבית כנסת בחליסה למטה. המלמד היה אדם רשע אשר היה מכה את הילדים. באחד הפעמים כאשר סבתי לקחה אותי לגן סירבתי ללכת אז היא שאלה מדוע, אמרתי לה שהרב מכה אותי. כאשר אבי שמע זאת הוא מאוד כעס.

באותה תקופה בסופי שבוע הבילוי המשפחתי היה לעלות לרחוב הרצל בחיפה שמה נגלה קרובי משפחה וחברים. באחת השבתות כאשר ערכנו את טיול החיפושים השגרתי, בא מולנו הרב הרשע והראיתי לאבי את האיש. אבי ניגש אליו הרים אותו מהצוואר והזהיר אותו שאם יפגע בי בשנית יבולע לו.

אבי עבד בפריקת פחם באותה תקופה באזור בית חולים רמב"ם ליד בסיס חיל הים כיום. כעבור שנה עזבנו את הבניין הנטוש ועברנו לגור בעיר התחתית בחיפה ברחוב סמטת מדרגות עומר-אל-כטב. בסופי שבוע בעיקר בשבתות, בתקופת סתיו חורף, היינו מטיילים בהר הכרמל וקוטפים כלניות ופרחים למיניהם עד שיצאה הוראה לשמור על פרחי הבר. כמו כן היינו הולכים לצפות במשחקי כדורגל אחרי הצהריים.

התחלתי ללכת לבית ספר "מרכז" כאשר בית ספר בשכונתנו היה בתחילת הבנייה. בבית ספר מרכז למדנו עד אמצע כיתה ב', משם עברנו לבית ספר עממי א'. בבית ספר עממי א' למדנו שלושת רבע שנה ולקראת  סוף השנה צעדנו לבית ספרנו הקבוע מעלות הנביאים במצעד עם תופים וחצוצרות. בכיתה ה' התחלנו ללכת לתנועת הנוער העובד והלומד. היינו מגיעים לפעולות בתנועה פעמיים בשבוע, בימי שלישי ושישי. מהתנועה יצאנו לטיולים במקומות בארץ כמו: מצדה, מדבר יהודה, מכתשים, הרי אילת ואילת. אחרי בית ספר, יום יום, היינו נפגשים אחר הצהריים, למשחקי חצר בהם שיחקנו מחניים, תופסת, חפש את המטמון והיינו בונים קורקינטים מייסבים (קוגלגר).

שמואל בבר מצווה

לאחר סיום בית ספר יסודי למדתי לימודי ערב בבית ספר תיכוני מקצועי בהדר הכרמל, למדתי שם חשמל ובמקביל עבדתי במפעל פניציה לייצור זכוכית, המפעל היה ממוקם בחוצות המפרץ.

כשהגיע יום גיוס, התנדבתי לצנחנים. במהלך השירות הצבאי יצא לי להשתתף במספר פשיטות על יעדים בגדה המערבית שהייתה שייכת לירדן. כמו כן הייתי 45 יום בהר הצופים שהייתה מובלעת בשטח ירדן. על מנת להגיע להר הצופים עברנו קורס שוטרים כי בהסכם הפרדת הנשק לאחר מלחמת השחרור אסור היה לחיילים להיות על הר הצופים ולכן עלינו להר כשוטרים. בתקופת השירות עברתי קורס צניחה וקורס מ"כים. לאחר השחרור בשנת 1966 חזרתי לעבוד במפעל פניציה במחלקת החשמל כחשמלאי מן השורה. בשנת 1967 גויסתי בצו שמונה (צו חירום) לצבא עקב מצב חירום שהיה באותה תקופה. שבועיים לאחר הגיוס פרצה מלחמת ששת הימים.

שמואל בצניחה חופשית בצבא

ירושלים

היינו אמורים לצנוח באל-עריש שבסיני אך לא צנחנו מאחר והשריון הגיע אל אל-עריש ולעומת זאת הירדנים הפגיזו את ירושלים ואנחנו שינינו כיוון. עלינו עם אוטובוסים לירושלים והגענו לרח' שמואל הנביא, חיכינו בפתחי הבתים כי ירושלים כל הזמן הייתה מופגזת. בשעה מאוחרת בלילה ירדה אישה זקנה ודיברה עם המ"פ וקראה לו לעלות לדירתה. היא נתנה לו דגל ישראל שנשמר אצלה מאז מלחמת השחרור בזמן פינוי ירושלים המזרחית. היא ביקשה במידה ונכבוש את ירושלים המזרחית לתלות את הדגל על הכותל או בהר הבית. חיכינו להוראה לפרוץ לירושלים המזרחית.

בסביבות השעה 2 לפנות בוקר קיבלנו פקודה לפרוץ את הגדרות ואת החומה ולפרוץ לירושלים המזרחית. תחת הפגזה כבדה וירי של צלפים ירדנים, פרצנו לתוך שכונת שחג'ראח וטיהרנו בתים בדרך. לפנות בוקר עם שחר ראשון הגענו עד שכונת הבתים האחרונה לפני הר הצופים. בהר הצופים היו חיילים ישראלים המוקפים מכל עבר על ידי הצבא הירדני.

בחצר של הבית שישבנו,  גרה משפחה עם תינוקת. כמובן נכנסו לבית לחפש אמצעי לחימה ומצאנו בבית כמה נשים, סבתא, תינוקת ובחור בסביבות גיל השלושים, ביצענו עליו חיפוש ולא היה עליו אמצעי לחימה. באותו זמן אחד מהחיילים של הפלוגה מצא על השולחן בכניסה חבילה שהכילה תכשיטי זהב, הוא לקח אותה והניח אותה על כוננית בספרייה. במקביל הגבר ביקש בקבוק חלב לתינוקת ואפשרו לו אך כאשר הגיע למבואה בה היה השולחן עם החבילה הוא נבהל מאוד, הסברנו לו שהחבילה שהוא מחפש נמצאת בספרייה והוא נרגע.

יצאנו מהבית לחצר חזרה והתמקמנו בחצר אשר השקיפה על הר הצופים. בנינו לבין הר הצופים היה שטח פתוח עם בניין אבן בודד, בזמן מנוחתנו בחצר נזרק רימון לעברנו והחובש, דני הלפרין, תפס את הרימון והשליך אותו מעבר לגדר החצר. למזלנו, כשהרימון התפוצץ, אף אחד מחיילנו לא נפגע. במקביל רצו חיילים ועלו לגג על מנת לזהות מי השליך את הרימון. הם זיהו את הבחור הצעיר שהיה בדירה כשהוא רץ בן הגגות וירו בו. על הגג מצאו סלסלה מלאה ברימוני יד.

חיכינו להוראה לחבור להר הצופים, לאחר מספר שעות קיבלנו הוראה לחבור דרך השטח הפתוח להר הצופים. באמצע ההסתערות קיבלנו הוראה שינוי כיוון כי הוחלט לכבוש את העיר העתיקה. התחלנו לרוץ לכיוון השוק ומשם לכיוון שער האריות. עברו הרבה מכשולים בדרך, כמו אוטובוס בוער וטנק תקוע, לא הייתה לנו ברירה אלא לזחול מתחת לטנק.

פרצנו את שער האריות, פרצנו לעיר העתיקה ופרצנו להר הבית (שם נמצא מסגד אל אקצה, כיפת הסלע),  דבר אחד לא ידענו בגלל שלא היו לנו מפות, לא ידענו באיזה כיוון היה הכותל המערבי. פגשנו נער בן 10 וניסינו לדבר אתו אך הוא לא הבין אותנו ואז הגיע איזה זקן והראה לנו את שער המוגרבים. פתחנו את השער והכותל נגלה לפנינו.

להר הבית הגיע הרב גורן עם שופר וספר תורה, יצחק רבין, משה דיין ומוטה גור והכריז "הר הבית בידנו". כמובן כל החטיבה התרכזה לכיוון הכותל וכולם בכו והתפללו באותו זמן. מספר חיילים חזרו להר הבית ותלו את הדגל שהאישה הזקנה נתנה, הם תלו אותו בפינה השמאלית של הכותל.

המשכנו לטהר את סמטאות השוק עד מגדל דוד. הסתכלנו לכיוון ירושלים המערבית וראינו ערמות אשפה בינינו לשכונת ירושלים. התמקמנו בתחנה שליד מגדל דוד. בשלב מסוים הגיעו חיילים של חטיבת ירושלים ורצו לפרוץ לתוך מגדל דוד, על ידי פיצוץ השער. הם הניחו מטען חבלה על הדלת אך מי שהפעיל את המטען הפעיל אותו מוקדם מדי ואחד מחיילי חטיבת ירושלים נפצע באופן מאוד קשה ע"י הפיצוץ. כששמעתי את הפיצוץ רצתי לעבר המקום וראיתי את החייל מדמם, במקביל קראתי לחובש והוא נתן לו זריקת מורפיום. בינתיים פרצנו לרכב אמריקאי ואני הרמתי אותו והכנסנו אותו לרכב. יחד עם הפצוע נסע אחד החיילים לבית חולים הדסה.

רמת הגולן

ביום שישי הודיעו לנו כי אנחנו עולים להילחם ברמת הגולן. נסענו באוטובוסים צפונה, בחדרה אנשים חיכו על הכביש הראשי והציעו לנו אוכל שתייה ואפילו להתקשר הביתה, באותו הזמן לנו לא היו טלפונים ניידים, בקושי היו טלפונים בבתים. הגענו לפנות ערב למושבה יבניאל, חיכינו לפקודה להתקדם לעבר רמת הגולן. הפקודה הגיע עם שחר של יום השבת.

הגיעו מסוקים ופלוגות התחילו להמריא לעבר רמת הגולן, הפלוגה בה אני שירתי עלתה רק לאחר הצהרים. הגענו למוצבים הסורים פיק כיום אפיק ולמוצב אל-על. כאשר הסתערנו על המוצבים אף אחד לא השיב אש, כאשר הגענו למוצב הבנו מדוע החיילים לא השיבו אש, פשוט הקצינים ברחו וקשרו את החיילים עם שרשראות לתותחים ולמרגמות, החיילים הבינו כי לא כדאי להם לירות ועדיף להם ליפול בשבי.

לאחר כיבוש המוצב הגיעה המשטרה הצבאית ולקחה את השבויים למחנה מעצר. באותו הערב חזרנו לרמת יבניאל כי הוחלט על הסכם הפסקת אש. בבוקר יום ראשון התחלנו לנסוע לכיוון ירושלים דרך בקעת הירדן.

סיום מלחמה

בערב, בירושלים, באמפיתאטרון שבהר הצופים, כל החטיבה התרכזה למופע של נחמה הנדל ושמוליק קראוס, לראשונה שר את השיר ירושלים של ברזל שאת מילותיו כתב כמה שעות קודם. למחרת יום שני הודיעו לנו כי יהיה מסדר חטיבתי בהר הבית, למסדר הגיעו כל הפצועים שיכלו להגיע, מי על אלונקה ומי בכיסא גלגלים. לאחר המסדר קבלנו טופס שחרור והשתחררנו איש איש לביתו ולדרכו.

לימודים, הקמת משפחה ועבודה

בשנת הלימודים שלאחר מכן התחלתי לימודי הנדסאי חשמל בבית ספר בוסמ"ת שבהדר הכרמל בחיפה. עבדתי במפעל ליצור זכוכית "פניציה" שהיה במפרץ חיפה היכן שהיום חוצות המפרץ. לאחר שנתיים עברתי לחברת אלסינט שם הכרתי את אשתי. בשנת 1970 התחתנתי עם סמדר ונולדו לנו שלושה ילדים: ארז, דורית ורוית.

שמואל ואשתו ביום חתונתם

כעבור שנתיים עברתי לחברת "ממד ישראל" שם עבדתי 34 שנים. במסגרת עבודתי עבדתי בבתי הזקוק, חיפה כימיקלים, דשנים, מכתשים ועוד מפעלים כימיים מפעלי תרופות ומפעלי הייטק בארץ. בחו"ל עבדתי שנתיים בפרס (אירן של היום), רומניה, רואנדה, קורסאו וקנדה. פרשתי לפני מספר חודשים.

היום יש לנו שבעה נכדים ונכדות. בנוסף אני מתנדב בפרוייקט לאומי "ישראל נגלית לעין" מוזיאון קריית-ביאליק, בבית ספר מקצועי עוצמ"ה, בתכנית הקשר הרב דורי ובבני-ברית לשכת עמית זבולון.

הזוית האישית

שמואל השתתף בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר אורט דפנה, שם סיפר את סיפור חייו ויחד עם התלמידים דניאל בן נון ואור דבי תיעדו את סיפורו.

יחד עם שמואל, גם אשתו, סמדר, השתתפה בתכנית וסיפרה את סיפור חייה.