מאגר סיפורי מורשת

סבא אלי נולד להוריו מרדכי ולולו אלישר בשנת 1935. אבא שלו נפטר כשהוא היה בגיל 7 . הוא נותר בן יחיד לאמו שנפטרה גם היא כשהוא היה בגיל 14, שלושה חודשים לפני שסבא עלה ארצה.

זיכרונות מתקופת הילדות בעיראק

סבא זוכר שבתקופת ילדותו משפחתו חיה בעוני. אביו לא עבד ואמו עבדה במשק בית בתור כובסת. היו מקרים בהם ארוחת הערב היתה פרוסת לחם טבולה במים וסוכר. בעיראק הם שמרו על המסורת. בערב שבת אמו היתה עורכת שולחן והיו עושים קידוש. לאחר מותו של אביו, סבא היה מקדש. בשבתות סבא ואמו נהגו ללכת לבית הכנסת. כשסבא היה בן 10 הוא רצה מאוד לצום ביום הכיפורים, אך אימא שלו לא הסכימה ונתנה לו סוכריות ושוקולדים שפיתו אותו לאכול. סבא זוכר שבילדותו מאוד רצה שיקנו לו אופניים, אך לא היה כסף. היום הוא מציין בפניי שבתרבות השפע לנכדיו יש אפילו טרקטורון חשמלי.

עלייה לארץ ישראל

סבא עלה בגפו לארץ והיה לו קשה מאוד. הוא היה לבד, ללא הורים וללא בני משפחה. היו פקחים שבדקו אותם לפני היציאה מהארץ, הם דחפו אותם וקיללו אותם במשך לילה שלם. סבא מספר: "היינו רעבים וצמאים, בבוקר עלינו למטוס שהיה מיושן ורעוע עם ספסלים מעץ. כל הדרך המטוס זז לכל הכיוונים ואנשים פחדו, צעקו והקיאו. הגענו לארץ הקודש שלנו שמחים. זה היה חול המועד של פסח. היה צנע בארץ, לא היה מה לאכול ונתנו לנו לארוחת צהריים שתי מצות וביצה קשה ואחר כך שלחו אותנו במשאית למקום שקראו לו 'שער העלייה' בחיפה. הנסיעה ארכה למעלה מארבע שעות כי הכביש היחידי היה צר ומפותל. הגענו למקום עייפים. קיבלנו מיטה מעץ ומזרון מקש. מזל שהיו לי שמיכות ביד ולא הרגשתי את הדקירות של המזרון. הייתי שם בערך שלושה שבועות כי לא ידעו מה לעשות איתי: הייתי נער בן 14 ללא משפחה ואז החליטו שאני "נוער עובד" ושלחו אותי לעליית הנוער. משם, כשהיינו קבוצה מגובשת של נערים ונערות, לקחו אותנו לקיבוץ רמת הכובש. בקיבוץ עבדנו חצי יום ולמדנו חצי יום ובערבים בילינו במועדון. היו לנו כל מיני פעילויות. גרנו בתנאי פנימייה. היו לנו חדרים לישון, ישנו שלושה נערים בחדר. שם חייתי בכיף במשך שנתיים ונהניתי מאוד".

סבא מסכם כי התקופה בעיראק היתה לא כל כך טובה ולעומת זאת בקיבוץ היה לו כל כך כיף הוא ממש נהנה.

"לאחר תקופת החיים בקיבוץ התגייסתי לצבא, ולאחר שחרורי מהצבא הייתי בן 19 והייתי מאוד עצוב ולא היה לי לאן ללכת. הסתובבתי במעברה ופגשתי חבר שלי מהכיתה מבית הספר, אשר שמע שאין לי לאן ללכת, והוא לקח אותי אליו לצריף בו הם גרו במעברה. הצריף היה קטן ודחוס. ההורים שלו, הסבתא, אחותו ואחיו גרו יחד איתו בצריף. ישנתי בין הרגליים כי היה צפוף. לאחר שישנתי הלילה הראשון לאחר שחרורי מהצבא אצל החבר המשכתי להסתובב במעברה בדאגה ובמחשבה: איפה אישן בלילה השני? פתאום פגשתי במכר אחר. דיברנו, וכשהבין שאין לי איפה לישון הזמין אותי אליו למעברה. משפחתו הייתה משפחה שהיו בה הרבה אחים ואחיות. ישנתי איתו ועם משפחתו. משפחתו קיבלה אותי בכבוד רב, סידרו לי מיטה לישון באחת הפינות ובערב החבר נתן לי חולצה לבנה משלו ויצאנו לטיול בסביבה. למחרת הלכתי ללשכת העבודה וקיבלתי עבודת דחק למשך חודש מכיוון הייתי משוחרר מצה"ל. בגמר החודש נשארתי ללא עבודה והתחלתי להסתובב ברחובות, משפחתו של החבר כיבדה אותי בכבוד כל הזמן שגרתי אצלם. פתאום הבנתי את הרמז: הייתה לו אחות בת 17 והוריו רצו שאני אתחתן איתה. אני לא התלהבתי מזה. הייתי בן 19 בלבד, ללא עבודה, ללא בית וללא כסף. גם  הם בעצמם היו עניים והבנתי שאם אני אתחתן במצב כזה וביחוד שאני כל כך צעיר, אני אהרוס את העתיד שלי וזה יכול להוביל בעתיד גם לגירושין. לא היה לי נעים ובייחוד שהבחורה התחילה להתקרב אליי. חיפשתי דרך להיפרד מהם."

המעבר לקיבוץ נען

הלכתי למשרד המטפל בהכוונת חיילים משוחררים מטעם משרד הביטחון וסיפרתי להם את מצוקתי. אפילו דרשתי מהם שיחזירו אותי לצבא. הם באו לקראתי והציעו לי לעבור לגור בקיבוץ נען ולעבוד במפעל לממטרות. שם אני אקבל מענק חודשי ממשרד הביטחון על כך בסך 50 לירות כל חודש במשך שנה. הם גם הציעו לי שאחסוך את הכסף עד לגמר השנה ואשתמש בו אחר כך להסתדר בחיים. השתלם לי הדבר וכמובן שמחתי על כך. נתנו לי את המסמכים המתאימים למסור להנהלת הקיבוץ, קיבלתי חדר והייתי כמו חבר קיבוץ. את הכסף שקיבלתי כל חודש הפקדתי באחד הבנקים שבסביבה. היה לי טוב, מצאתי חברה מצוינת, ביליתי אתם ולא היה משעמם לי."

מלחמת סיני

בשנת 1956 פרצה מלחמת סיני ונקראתי להתייצב ביחידה שלי ולאחר שקיבלתי ציוד ונשק העלו אותנו על מטוס של אל על מדגם קנצטלשן עם מנוע בוכנה, זה היה המטוס החדיש ביותר של אל על. לא ידענו לאן אנחנו טסים. רק לאחר שהתקרבנו לנחיתה הודיע לנו שאנחנו נוחתים בעיירת אל טור שבסיני ושנתכונן לכיבושה. התפזרנו בין הבתים ולא היה לנו מגע עם הצבא המצרי כי חייליו ברחו משם מבעוד מועד. עיירת אל טור נמצאת על חוף המערבי של סיני במרחק של שעתיים נסיעה משארם-א-שייח'. לאחר חודש השתחררתי וקיבלתי אות מלחמת סיני עם תעודה. ענדתי את האות על החזה וזה היה אות המלחמה הראשון מתוך החמישה שיש לי היום, שקיבלתי במלחמות שהיו לאחר מכן. חזרתי לקיבוץ בכדי לסיים את השנה שהוקצבה לי.

בהזדמנות זאת, אני רוצה לספר על יתר המלחמות שעברתי וקיבלתי עליהן אותות, נוסף לי אות על מלחמת סיני, קיבלתי אות גם על מלחמת ששת הימים, אות מלחמת התשה, אות מלחמת שלום הגליל ואות מלחמת יום כיפור.

בתקופה הזו בה השתתפתי במלחמות, במלחמת התשה, ששת הימים ויום כיפור, הסתובבתי בסיני לכל אורכה ורוחבה, אפילו יצא לי ללון לילה אחד במנזר סנטה קטרינה והתפעלתי מהמראות. ראיתי על מדפים מסודרים עשרות רבות של גולגולות, אלו גולגלות הנזירים שהיו נפטרים ואחרי קבורה של שנה היו מוציאים להם את הגולגולת, רושמים עליה את השם ואת תאריך המוות ומניחים על המדף. הייתי גם באי טיראן, זהו אי מבודד בין מצרים לסעודיה והוא יצר מיצר בים סוף, המצרים ניצלו אותו בשביל לחסום את הספינות המגיעות לאילת. זאת הייתה הסיבה העיקרית לפרוץ מלחמת ששת הימים. הייתי באי הזה במשך שבוע מבודד לבד לשם תצפיות.

אני בשנת 1954

במלחמת שלום הגליל הגעתי עד הקצה הדרומי של ביירות.

חזרה לקיבוץ נען

שבתי לקיבוץ נען כדי להשלים את השנה שהייתי צריך להיות שם ועזבתי את הקיבוץ עם הכסף שחסכתי וקיבלתי ממשרד הביטחון. זה נתן לי אוויר לנשימה ועזר לי להסתדר בחוץ לבד. ראשית, שכרתי חדר מרתף יחד עם שותף בגבעתיים, משם התחלתי לעבוד בכל מיני עבודות מזדמנות כגון: בתי חרושת, עסיס, פרימן – שהיום כבר לא פועלים יותר, עבדתי גם בבניין ולא חשתי סיפוק מהעבודה אשר לא הבטיחה לי עתיד ועל כן, חיפשתי עבודה מכובדת עם עתיד.

עבודה בתעשייה האווירית

יום אחד קראתי בעיתון מודעה שמפעל בדק מטוסים בלוד עומד לייצר מטוס לאימון ומחפש עובדים. לאחר הכשרה של שמונה חודשים מטעם משרד העבודה (הם נתנו דמי כיס של 30 לירות לחודש, אשר מחציתם הלוואה שאני נדרש להחזיר בתשלום לאחר שאתקבל לעבודה), התחלתי לעבוד במפעל שגדל והתרחב והייתי בו 35 שנים. היום החליפו את השם שלו ל"תעשייה אווירית לישראל".

בתחילת עבודתי בשנת 1960, בתום יום עבודה, התחשק לי לטייל על שפת הים של תל אביב והתכוננתי לחזור הביתה בשעה 21:00 באוטובוס קו 65 שמגיע לגבעתיים בתדירות של רבע שעה. החלטתי לנסוע באוטובוס שיוצא בשעה 21:00 והגעתי אליו בריצה כי כמעט שפספסתי אותו. בזמן נסיעתי באוטובוס עברנו דרך גשר צר, 6 מטר מתחתיו הייתה תעלת ביוב, היום זה נקרא נתיבי איילון עם כל הכבישים הרחבים שם, הרכבות והמעבר למים. אז בשנת 1960 הייתה זו תעלת ביוב. האוטובוס המשיך לנסוע והגעתי הביתה לגבעתיים לפני השעה 22:00, פתחתי את הרדיו ופתאום הזדעזעתי: באותו רגע הקריינית של הרדיו מודיעה שאוטובוס קו 65 יצא מתל אביב בשעה 21:15 בהגיעו לגשר הצר הזה, הוא פרץ את המעקה ונפל לתעלה, היו שם 17 הרוגים ופצועים רבים, זה היה האוטובוס שאם הייתי מפספס את הקודם, הייתי עולה עליו – ואז לא בטוח שהייתי יושב כאן וכותב את הסיפור הזה. לאחר מכן, הוצאתי רישיון נהיגה לאופנוע כבד ורכשתי אופנוע ומאותו היום הפסקתי לנסוע באוטובוסים!

אני על האופנוע

הייתה תקופה שהייתי כל הזמן לבד, השתעממתי והחלטתי ללכת לחוג לריקודי עם מתוך תקווה ששם אמצא את החברה שלי לעתיד.

אהבתי לריקוד

התחלתי לרקוד עם שתי רגליים שמאליות, במשך הזמן השתפרתי והתחלתי לרקוד כראוי. יום אחד אחרי החוג התייצב מולי אדם רזה, גבוה, שלא הכרתי. הוא הציג את עצמו ואמר לי שהוא מפיק ורקדן ראשי בלהקת הבלט של האופרה הישראלית והם עומדים להכין מופע, והוא הגיע לשם בגלל חיפוש סטטיסטים למופע שיודעים לרקוד. הוא ראה אותי רוקד והחליט שאני מתאים לו למופע, ואמר לי שבכל הופעה אקבל 20 לירות. אמנם לא כל כך התפעלתי מזה, אבל החלטתי לנסות. הגעתי לאופרה הישראלית ביום שקבענו, ראיתי שם אנשים רציניים. שם המופע היה "נשף הסיום". נקבע לו תאריך ועדיין עוד לא התכוננו למופע ושרר לחץ.

העמידו אותי מול רקדנית בלט מהשורה שלבושה במיטב לבוש של רקדנית בלט. הוא הכיר לי אותה ואמר לי שמהיום אני אהיה בן זוגה למופע. הוא העמיד אותי מאחוריה וביקש שארים אותה מהמותן, באותו רגע התמהמהתי וחשבתי האם אני חולם או זאת מציאות- איפה אני ואיפה היא. הוא האיץ בי שאתחיל וארים אותה. תפסתי אותה מהמותן ואיך שהרמתי אותה היא נשמטה לי מהיד ונפלה על הרצפה מתפקעת מצחוק. כנראה שהחזקתי אותה במקום רגיש וזה דגדג אותה, ומרוב צחוק היא התנתקה ממני ונפלה. ניסיתי עוד פעם והפעם לפני שהספקתי לגעת בה היא התחילה להתפקע מצחוק. לאחר כמה ניסיונות והסברים, הרמתי אותה והגעתי לשלב שאני צריך להרים אותה תוך כדי תנועה שאני רץ אחריה. הערב המתיש הסתיים לאותו היום, הוא לקח אותי לחדר התופרת והיא לקחה לי מידות בשביל להכין לי בגד שאני צריך להופיע בו והתחלתי להופיע ולהרוויח כסף נוסף.

הופענו עם הצגה שקראו לה "כרמינה בורנה"

התאמנתי בלהקה, תפרו לי בגד חדש והתחלתי לקבל 20 לירות לכל מופע. התחלתי לחסוך כסף והמשכתי לרקוד ריקודי עם בחוגים ועדיין אני רווק. בכסף שחסכתי קניתי בית שני חדרים ברמת גן. לא נשארו לי שום חסכונות בשביל לרהט את הבית, ישנתי על מיטת ברזל. במטבח היה כירת חשמל כדי לחמם אוכל שולחן קטן וארבעה כיסאות מתקפלים, פטיפון ותקליטים. זה כל מה שהיה לי אבל שמחתי בחלקי שעכשיו אני גר בבית משלי. המשכתי לאט לאט לרהט את הבית והתחילו לבקר אצלי חברים וחברות. השכנים שלי חשבו עלי בעין לא טובה וכל הזמן שאלו אותי מתי אני מתחתן.  קניתי חדר שינה עם מיטה זוגית והמשכתי לישון על מיטת הברזל כי נשבעתי שכל עוד אני רווק אני לא ישן על המיטה הזוגית. המשכתי לחסוך כסף, מכרתי את האופנוע וקניתי מכונית חדשה.

היכרות ונישואים עם ויקי

ויקי נולדה בשנת 1945 להוריה מרדכי ודורה מרקו בבולגריה ועלתה עם הוריה בגיל שנתיים לארץ. את ויקי הכרתי באמצעות עיתון הכרויות. ראיתי מודעה שהיה כתוב בה: "דרוש חבר לחיים". הגבתי למודעה. קבענו פגישה בבת ים באחד הגנים. היא גרה בבת-ים ואני ברמת גן. היתה פגישה נעימה ואחר נפגשו שוב כמה פעמים. כעבור ארבעה חודשי היכרות התחתנו ברמת גן באולם בית האזרח בשנת 1974. גרנו בדירה שלי ברמת גן. שם נולדו שתי בנותיי. בשנת 1977 נולדה לילך, שנקראה על שם אימי לולו ז"ל. בשנת 1980 נולדה דורית על שם אימא של אשתי דורה, שאז עוד היתה בחיים.

היום אנו מתגוררים בראשון לציון ליד בנותיי ומשפחותיהן. לילך נשואה למיכאל פז ולהם ארבעה ילדים: הילאי (על שמי אליהו), שיראל, אורין הראל. דורית נשואה לג'קי ממן ולהם שלושה ילדים: היילי, הילל ודניאל.

אנחנו עם הנכדים

הזוית האישית

אלי: נהניתי מאוד להגיע לבית הספר ולעבוד עם הנכדה שלי היילי. כל הכבוד לצוות בית הספר על התכנית היפה הזו.

היילי: ממש התלהבתי כשהודיעו לנו על התכנית. ידעתי שסבא ישמח להשתתף ולספר לי סיפורים על חייו וככה יהיה לנו זמן משותף. עניין אותי לשמוע על חייו כי הסיפורים שלו מרגשים. הוא חי לבד ועלה לארץ לבד בגיל 13. למדתי ממנו שצריך להאמין בעצמי ולא לוותר.