מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי נוגה דיין ואני כותבת את הסיפור של סבא רבא שלי, ברוך קרמר ז"ל, בעזרת סבתי רות קרביץ, בתו.

ברוך קרמר

החיים בפולין לפני ובזמן השואה

לפני השואה, סבא רבא שלי ברוך קרמר נולד וגדל בעיר סוסנוביץ שבפולין. הוא היה הילד הבכור במשפחה בת עשר נפשות. סוסנוביץ הייתה עיר מעורבת של יהודים ונוצרים. הנוצרים אפשרו ליהודים לחיות את חיי היהדות שלהם כמעט ללא הפרעות,  למעט גילויי שנאה מעטים: צחקו על הבגדים שלהם, לעגו על הכיפה  שלראשם… לאחר הפלישה הנאצית החיים בעיר לא נמשכו כבעבר. הנוצרים הציקו ליהודים ולא אפשרו להם לקיים את חיי הקהילה שלהם. השנאה והאנטישמיות גברו, והיו הרבה מקרים ושמועות של יהודים שנעלמו או הוכו קשות בשל יהדותם.

משפחתו של ברוך קרמר (ברוך בשורה העליונה משמאל)

האירוע המטלטל

אחד האירועים המשמעותיים בחייו של סבא רבא שלי התרחש במהלך מלחמת העולם השנייה.

הנאצים הגיעו לבית של משפחתו. היו נוכחים בבית רק הוא וההורים שלו – יעקב ורחל קרמר. כל שאר האחים הלכו כל אחד לעיסוקים שלו (לעבודה ומערכות חינוך). ללא כל הכנה מוקדמת, הנאצים הוציאו את הוריו של סבא רבא שלי החוצה וירו בהם. אחרי שהרגו אותם ביקשו מסבא רבא שלי לחכות להם כי יש להם מטלה בשבילו, באותו זמן הם נכנסו לבית לבזוז אותו. באותו רגע סבא רבא שלי הבין שגורלו יהיה כגורל הוריו אם לא יעשה משהו. הוא הבין שאם לא יברח הם יהרגו אותו. הוא הצליח לברוח, ובדרך-לא-דרך חבר לפרטיזנים. הוא נתפס על ידי החיילים הרוסים. לאחר שחקרו אותו החליטו שהוא כנראה גרמני בגלל שמו ומראהו החיצוני, והכניסו אותו לכלא הרוסי לכמה חודשים. לאחר בירור הבינו שהוא יהודי, שחררו אותו, והוא הצטרף לצבא הרוסי .

בסיום המלחמה סבא רבא שלי ניסה למצוא את בני משפחתו הנותרים ומצא רק את אחת מאחיותיו – בלומה. כל השאר לא שרדו את השואה. הוא ניסה לחזור לביתו בפולין, אך גורש בטענה שאין שם מקום ליהודים.

סבא רבא שלי מעולם לא השלים עם זוועות המלחמה והכאב והגעגוע למשפחתו שרצחה בשואה. את הגעגועים האלה הרגישה סבתא שלי בכל ילדותה.

נקודות האור

את סבתא רבתא שלי סבא רבא ברוך הכיר במחנה כפייה כשהוא היה חייל בצבא הרוסי בזמן השחרור בשנת 1945. כשהם הכירו סבתא רבא שלי, אסתר, שקלה 40 קילו. גם היא איבדה את כל משפחתה בשואה. הם התחתנו ונולדו להם שני ילדים – אהרון ורות.

בעודם מנסים לחזור לחייהם, נמנעה מהם האפשרות לחזור לעיר הולדתם והם הורשו לגור בדז'רז'ונוב בחבל שלזיה, עיר שסופחה לפולין אחרי המלחמה. הם חיו שם מספר שנים עד שיכלו לעלות לארץ ישראל. בשנת 1957 הם עלו ארצה והתגורר בקריית גת.

גם לאחר שהגיעו לארץ, סבא רבא שלי המשיך לחפש קרובי משפחה. מלבד אחותו בלומה שהיגרה לדנמרק, הוא גילה דוד בארצות הברית – איב טיטלבאום. הם שמרו על קשר עד שסבא רבא שלי נפטר, בשנת 1961 מהתקף לב.

סבא רבא וסבתא רבתא –  ברוך ואסתר קרמר – עם שני הילדים רות ואהרון

הזוית האישית

נוגה דיין: נהניתי מאוד לעבוד עם סבתא שלי. היא סיפרה לי כל מיני דברים חדשים ואני מרגישה שאני מכירה אותה יותר ויודעת עליה יותר בזכות התכנית הזו. דרכה למדתי המון דברים חדשים על המשפחה שלי. למדתי שהיתה לי משפחה מאוד גדולה בפולין אבל כמעט כולם נרצחו על ידי הנאצים. למדתי שסבא שלי היה פרטיזן וגיבור כי הוא נלחם בנאצים. למדתי גם דברים על השואה והבנתי כמה קשה היה לסבא רבא שלי ולסבתא רבתא שלי ולכל מי שהיה בשואה.

רותי קרביץ: היה לי כיף לעבוד עם נוגה ולספר לה על המשפחה שלי שהיא לא זכתה להכיר. אני מקווה שהעבודה המשותפת תרמה לה כמו שהיא תרמה לי. למדתי גם הרבה מהסיפורים של האנשים האחרים ששמעתי בתכנית, וזה העשיר אותי מאוד.