מאגר סיפורי מורשת

אני יחזקאל שושני נולדתי בשנת 1947 בן ליפה ושלמה הרשקוביץ.

לאחר מלחמת העולם השנייה בשנת 1946, יצאה משפחתי ברגל דרך הונגריה, צ'כיה ,אוסטריה וגרמניה כדי לעלות לארץ ישראל. התנאים היו מאוד קשים, המשפחה ישנה בחוץ בכל מיני מקומות, ומכיוון שלא הכירה את הדרך, לקחה מורה דרך שידריך אותה בדרך. מורה הדרך לקח להורי את כל הכסף והתכשיטים ולא נשאר לנו דבר . כשהמשפחה הגיעה למעבר בין אוסטריה לגרמניה, החיילים הגרמנים לא נתנו למשפחתי לעבור. ארגון הג'וינט האמריקאי נתן לגרמנים כסף כשוחד, והגרמנים קיבלו אותם בגרמניה. שם בעיר "נוין אולם", שיכנו אותנו באולם גדול עם מאות יהודים.  שם נשארנו ללון, ללא שירותים ותנאים בסיסיים. באותה שנה אימי חלתה בדלקת ריאות, ונכנסה לבית חולים שם גם ילדה אותי (על גבול גרמניה).בבית החולים פגשה אימי את אחותה.

מבית החולים עברנו למחנה מעבר כדי לעלות לארץ. לאחר כמה זמן העלו אותנו לספינות להובלת בעלי-חיים ואיתן הגענו לארץ, בחודש ספטמבר 1948.תחילה הגענו למחנה מעפילים בעתלית, וגרנו באוהלים, ובצריפים. לאחר זמן מה, אימי חיפשה מקום מגורים ראוי ומצאה מקום  בפחונים.

בארץ, גרנו במספר מקומות. למשפחתי זכורים  במיוחד המגורים בשכונת "סחנה דרוויש"  (שכונה ערבית ביפו), בה התנאים היו מאוד קשים. גרנו בחירב'ה ללא מים זורמים וללא שירותים. אימי רכבה כל יום על אופניים מרחק רב, כדי להביא סחורה של ירקות ופירות. המטרה היתה למכור אותם ולהרוויח כסף, כדי שלמשפחה תהיה אפשרות לקנות אוכל.

לאחר מכן עברנו למושב משגב דב, ומשם לישוב בשם אקיר ושעריים ,בשכונת מרמורק שברחובות. לבסוף עברנו לגור בבית  ברחוב בני משה ברחובות. עקב המצב הכלכלי ותנאי מגורים הקשים הורי נפרדו, ונשארנו אני, אחי ואחותי בחזקתה של אימי. היא עבדה מאוד קשה לפרנסת המשפחה. לימים אימי הכירה את חברה  דב שושני, שהיה מטופל בשני ילדים קטנים, לאחר שנפרד מאשתו, שהשאירה אותו עם שני תינוקות רכים בשנים.  כך הפכנו למשפחה של שני הורים וחמישה ילדים. גרנו בבית של חדר אחד, ומטבחון קטן. השרותים היו מחוץ לבית, והיו משותפים לעוד משפחה. לאחר נישואיהם הפך שם משפחתנו לשושני.

עקב המצב הכלכלי הקשה, נשלחנו אחי ואני, לחברות נוער בקיבוצים. אחותי הבכורה נשלחה לקיבוץ חולדה, אחי ואני נשלחנו לקיבוץ עינת, ולאחר מכן ביוזמת עליית הנוער אחי עבר לקיבוץ כפר סאלד, ואני למעיין ברוך. בשל התאמת הכיתות לכל אחד מאיתנו. אני הייתי בן תשע כשנפרדתי מהורי ומאחי. הורי לקחו אותי באוטובס לקיבוץ.  בהמשך, נסעתי לביקורים בבית עם אחי לבד באוטובוס.  בקיבוץ מעיין ברוך חגגתי את בר המצווה שלי. כעבור שנתיים עברתי גם אני לקיבוץ כפר סאלד בעקבות אחי הבוגר ממני, ועד היום אני חי בקיבוץ זה.

לא אהבתי ללמוד, והרבה פעמים הייתי יוצא מהלימודים והולך לעבוד ברפת. לאחר כמה שנים סגרו  את חברת הנוער במעיין ברוך, ואני חזרתי לגור למשך שנתיים עם ההורים ברחובות. במשך שנתיים אלו עבדתי כעוזר חשמלאי, וכך רכשתי ידע בחשמלאות, אני משתמש בו עד היום ומעוניין להעביר ידע זה לילדיי

הכרתי את אשתי אילת בת הקיבוץ בכפר סאלד והקמנו משפחה חמה ואוהבת.

כשהיה בני הבכור, תומר בן שלוש ועינב בת שנה, עברנו לגור בקריית שמונה, בה נולד בננו אלון.  לאחר חמש שנים, עברנו לגור כשנתיים במושב שיתופי אלוני אבא. החיים במושב השיתופי לא התאימו לציפיות שלנו. היות והתחילה פעילות של קיבוץ כפר סאלד להחזיר את הבנים העוזבים לקיבוץ, ובעקבות דאגה של אישתי להוריה, החלטנו לחזור לקיבוץ, שם נולד בננו ארז.

בקיבוץ כפר סאלד אנו חיים באושר עד היום. במשך השנים נולדו לנו 14 נכדים (7 נכדים ו7 נכדות.) ואנחנו קשורים אליהם מאוד מאוד. כיום אני עובד כנהג במועצה האזורית, של הגליל העליון ושמח להסיע את נכדיי בטיולי בית הספר שלהם.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת פרויקט בר המצווה, של בית הספר נופי גונן בקבוץ גונן, והובא אל מאגר המורשת על ידי המדריכה המחוזית שוש שקד.