מאגר סיפורי מורשת

סבא דן נולד בהוד השרון בשנת 1949 (שנה אחת לאחר קום המדינה). דן ועומר משתתפים השנה בתכנית הקשר הרב דורי. סבא דן מספר לעומר:

"גדלתי ברמתיים, למשפחה עם שלושה בנים הבכור – אהוד ז"ל שנפטר ממחלת כליות קשה, השני יאיר ואני דני. הסבא שלי רכש את האדמה שלו בשנת 1890, אבל לא התגורר בה, רק יותר מאוחר, מכיוון שהוא חזר לרוסיה ועלה עוד פעם עם משפחתו.

בית הספר הראשון ברמתיים, ממלכתי א', זהו בית הספר שלנו שבו למד גם רון ארד, נווט הקרב שנפל בשבי החיזבאללה. לימים עבר בית הספר למשכנו החדש שבו אנו לומדים כיום. עם התפתחות רמתיים, בשנות ה – 50 ההורים שלי נתנו למועצה המקומית שטח אדמה שיבנו עליו חדר תרבות "הצריף" שבו התקיימו ערבי תרבות והרצאות. לאחר מכן, נוספה גם ספריה מקומית שנתנה מענה לרצון הציבור לקרוא. לאחר שנבנה בית יד לבנים ברחוב השחר, אשר אליו הועברה הספרייה, הוחזר לנו השטח בחזרה.

האבא שלי, אברהם, היה בוגר בצלאל, בית ספר לאומנות בירושלים. בשנות העשרים היה אבי מתלמידו של הפרופסור שץ. פרופסור שץ הקים בירושלים מרכז לאמנות בשנת-1906, שבהמשך נקרא בצלאל, על שם בצלאל בן אורי, המתכנן והמעצב של המשכן. כמו כן, אבי היה ממייסדי ההגנה באזור השרון, וסביב פעילותו הביטחונית, סבבו החיים בבית.

עבודת גילוף בצדף שסבא רבא שלי עשה בסביב שנת 1925.

עבודת תבליט בגבס שסבא רבא של עומר יצר ובתמונה, סבתא רבתא של עומר מרים, אשתו.

למדתי בבית ספר יסודי כפר מלל והלכתי לבית הספר ברגל וזה היה רחוק, לא היה מי שיסיע לבית הספר. בבית הספר היסודי היו לנו מורים ואחד מהם שהיה מחנך שלי זכור לי במיוחד. שמו: אליהו סלע, שהיה אהוב על כל התלמידים, השיעורים שלו היו מאוד מעניינים, וכל מקצוע שהוא לימד הוא השאיר חשק לעוד, הטיולים איתו במסגרת בית הספר היו חוויה מעולה.

הייתי חוזר הביתה מכין שיעורים, אוכל והולך לעזור להורים במשק הבית: לאסוף ביצים בלול, לתת אוכל לתרנגולות, להשקות את עצי הפרי, ואחר כך הייתי פנוי לשחק עם חברים.

התחביב שלי באותה תקופה היה נגינה על טרומבון ועליו ניגנתי במסגרת תזמורת הנוער המקומית של רמתיים,  ההורים שלי עודדו את זה ובמסגרת התזמורת הופענו בימי העצמאות על הבמה המרכזית, שהייתה ממוקמת באזור בית ספר ממלכתי א' לשעבר (מאחורי הדואר ואנדרטה לחיילי מערכות ישראל).

עצי הפרי שלנו כללו: פרדס של תפוזים, אשכוליות, לימונים ונוסף על הפרדס, היה לנו גם חלקה של עצי פרי שונים, כמו: אגוזי פקאן, שזיפים, אבוקדו, אפרסמונים ועוד.

בעונת הפרי, מכמויות הפירות המיוחדים האלה: מהשזיפים, מהמשמשים, ומהאפרסקים, ההורים שלי, היו מכינים קופסאות שימורים שאיתם השתמשנו בכל השנה גם כאשר לא היו פירות, לצורך זה ההורים קנו מכונה מיוחדת שיודעת לסגור קופסאות שימורים, ביום שהיינו מתכוונים לעשות שימורים, כל המשפחה התארגנה למבצע הזה שכלל: חיתוך הפירות, הרתחת השימורים בתוך הקופסאות למטרת פסטור שישמור עליהם לאורך זמן בכדי שלא יתקלקלו. את פרי ההדר: תפוזים, אשכוליות, היו משווקים לייצוא לחו"ל תחת השם "Jaffa", וזאת הייתה הכנסה לפרנסת הבית.

השמחה שלי הייתה כשהגעתי לצבא וכשההורים היו שולחים לי חבילות כיבוד, כאשר הייתי פותח את החבילה, שמחתי למצוא קופסאות שימורים שעשינו, והייתי מכבד את כל החברים שלי מהאוהל.

אבא שלי לאחר קום המדינה עבד בחברת מבוע להספקת מים ברמתיים והסביבה, העבודה שלו כללה: הפעלת הבארות והספקת מים לתושבים ולחקלאים באיזור. כשגדלתי, הייתי עוזר לו בעבודתו.

במשך כל השבוע הייתי מחכה לפעולות של הנוער העובד, שכללו: פעולה באמצע השבוע, ערב קן ביום שישי ופעולה ביום שבת במסגרת החברים בני גילי. כמו כן, שימשתי כמדריך לגילאים קטנים יותר. ההורים עודדו מאוד את הפעילות בתנועת הנוער וככה גדלתי. בכדי שיהיו לי דמי כיס, הייתי עובד בזמן הפנוי. בחופשים, בפרדסים בסביבה בגיזום ענפים יבשים מעצי הפרי, כשגדלתי עבדתי על טרקטור חקלאי שאוסף קש ועושה חבילות שאותם מכרו לבעלי רפתות כאוכל לפרות.

כאשר סיימתי את בית הספר היסודי הלכתי ללמוד בבית ספר תיכון מקצועי אורט כפר-סבא שמאוד אהבתי. שם למדתי עיבוד שבבי של מתכות, על מחרטות, כרסומות, ריתוך ושרטוט טכני, מכיוון שהייתי טוב מאוד בשרטוט טכני, בית הספר שלח אותי לתחרות ארצית של בתי ספר מקצועיים, שלתחרות זו באו תלמידים מעולים מכל הארץ.

לאחר הלימודים התנדבתי במסגרת גרעין נח"ל לצבא, שייעודו הסופי היה השלמה לקיבוץ גרופית, ואכן לשם הגעתי. גרופית הייתה נקודה מאוד משמעותית בחיי, כאן הכרתי את אשתי, אתי, סבתא של עומר. היום יש לנו  שישה נכדים ונכדות. במסגרת הצבא היינו גרעין ציחור והקמנו האחזות נח"ל בשם: באר צופר בערבה. אנחנו היינו הגרעין הראשון של באר צופר. הקמנו את היישוב לראשונה כהיאחזות נח"ל -היאחזות נחל צופר – שהייתה ההיאחזות החמישית בערבה. העלייה לקרקע בתאריך – 3.9.68 על ידי בני גרעין "ציחור" של הנוער העובד והלומד שהיו בני: כפר סבא, רמתיים, הכפר הירוק וגבעת אולגה. ההיאחזות הוקמה במקום בו שוכן כיום היישוב צוקים.

בקיבוץ עבדתי בעבודות עפר עם ציוד כבד ובמסגרת העבודות שביצעתי כללו: עבודות בקו הדלק הגדול אילת, אשקלון. קו דלק זה, נבנה בסוף שנות 1968 ותפקידו היה להעביר את הנפט שהביאו האוניות לנמל הנפט באילת, ולנמל הנפט באשקלון. נפט זה, הגיע ממדינות המפרץ הפרסי שכל הזמן אנו שומעים על האזור הזה בחדשות. היום אינני יודע אם הצינור פועל בתפוקה מלאה, מכיוון שהיחסים עם מדינת פרס לא קיימים, הצינור הזה היה גדול מאוד והקוטר שלו יותר ממטר. עבודה נוספת שעבדתי עם הטרקטור של הקיבוץ הייתה השתתפות בהקמת שדה תעופה ליד אילת, ששמו עציון. שדה תעופה שימש את חיל האוויר וגם היה בו שימוש לטיסות אזרחיות. שדה תעופה זה הוקם מערבית מאילת באזור שהוחזר למצרים בשנת 1982.

לאחר שעזבתי את הקיבוץ עברתי עם אשתי (אתי) לגור בבאר שבע, שם גרו ההורים של אתי (אשתי).

אתי רעייתי ילידת מרוקו ומשפחתה עלתה לארץ, לבאר שבע, ושם היא גדלה, לכן טבעי היה כשעזבנו את הקיבוץ, עברנו לבאר שבע שם קיבלו אותה ישר לעבוד בבית החולים. ההורים של אתי היו אנשים דתיים מאוד, וכך התוודעתי לערבי שישי עם הדלקת נרות והליכה לבתי כנסת, אכילת חמין בשבת, מה שלא הייתי רגיל בבית שלי, שהיה בית חילוני לגמרי. בתקופה שגרנו בבאר שבע, התאהבתי באוכל המרוקאי, ואחד המאכלים שהפכתי להיות מומחה בהכנתו לדבריי הנכדים שלי, הוא מטבוחה, דגים חריפים, וחמין מרוקאי, שאותם אני מכין עד היום.

בבאר שבע התפרנסתי גם מעבודה על ציוד מכני כבד, כעובד שכיר, ולאחר זמן רכשתי טרקטור גדול מסוג "קטרפילר" ואיתו עבדתי והתפרנסתי באזור. אשתי כל אותה תקופה, עבדה בבתי חולים כאחות באזורים שבהם גרנו. בבאר-שבע היא עבדה בבית חולים סורוקה שכלל משמרות יום ולילה, במחלקת ילדים, עבודה לא קלה ועזרה בכלכלת הבית. בבאר שבע נולדו לנו שתי בנות: יפעת ונטע. יפעת נולדה בשנת 1973 לפני מלחמת יום כיפור.

בשנת 1978 סיימתי את עבודתי בבאר שבע, ועברנו לגור באזור תל אביב בשכונה צהלה. עברתי לעסוק במקצוע אחר לגמרי, שכלל: מכירה והתקנה של חלפים ואביזרים למכוניות. בתל אביב נולדה הבת השלישית: טל. אתי עבדה כאחות בויצו. לאחר מכן עברנו לגור בכפר סבא. אתי עבדה בבית חולים מאיר ואני המשכתי לעבוד בחלפים לכלי-רכב. בכפר סבא נולדה הבת הרביעית: רעות.

אבא שלי נפטר בשנת 1980 וממש ארבעה חודשים אחריו נפטר אחי אהוד.

כתבה מהעיתון משנת 1970 על ההמצאה של אחי – אהוד גליניק ז"ל

לאחר שאבא שלי ואח שלי נפטרו, עברנו לגור קרוב לאמא שלי שנשארה לבד. בהוד השרון, בה אנחנו גרים עד היום.

עכשיו לאחר שיצאתי לגמלאות יש לי תחביב חדש, שהוא חריטה אומנותית בעץ. אני מאוד אוהב את היצירה ואת ההפיכה של בול עץ מהטבע לחפץ אומנותי יפה. לנכדים שלי יש בקשות מיוחדות שאני אחרוט להם מעץ: שרביטים, סביבונים, כדים, כדורים ועוד.

עבודה של סבא מעץ ארוקריה

הזוית האישית

עומר: "סבא דני וסבתא אתי גרים בהוד השרון, סבא אומר שהוא מאוד נהנה שגם אני גר בהוד השרון וגם שאר הנכדים גרים גם באזור, וכך מתאפשר לו להיות קרוב אלינו וללוות את תהליך הגדילה שלנו"

"היה כיף מאוד ללמוד קצת את ההיסטוריה של המשפחה. היה גם כיף לעבוד עם סבא. מקווה שגם לי תהיה היסטוריה משפחתית מעניינת ויפה וגם להשקיע בחיים ולהצליח".