מאגר סיפורי מורשת

שם סבי אברהם ע"ש סבו מצד האב. סבי נולד בפולין בז'רז'וניוב שבחבל שלזיה בתאריך 21 לנובמבר 1946.

עקב הגדלת העסקים של אביו עברו לעיר ששמה ליגניצה (בגרמנית ליגניץ) שסמוכה לעיר מולדתו. להוריו היה בית גדול מאד. עוזרת בית ומטפלת גרמניה, שטיפלו בו, יצאו אייתו לטייל ומאחר והם היו נוצריות חגגו אתו את החגים: כגון ליל כל הקדושים שבו כל הילדים התחפשו, פרט לסבי. בגלל זה קראו לו קריאות גנאי והידועה מכולם "ז'יד" שפירושו יהודי. הייתה לו ילדות מאד מפנקת, צעצועים יוקרתיים, כלב ודובי שהביא לארץ.

סבי בילדותו

להורי סבי היו משפחות לפני השואה, אך אביו של סבי נלקח לאושוויץ. כל משפחתו הושמדה והוא נלקח לעבודות של איסוף גרוטאות ברזל עבור הנאצים בהזדמנות שיכל להמליט מצא בור ביער והיה בו עד שגרמנים ברחו, אביו יצא מהבור שלם אך ללא משפחה. אמו של סבי הצליחה לברוח מהמשאית והגיעה לרוסיה לערבות סיביר למחנה עבודה שם תפרו מדים לצבא הרוסי, אך כל משפחתה נספתה פרט לאחיה שברח לארגנטינה ושם נפטר ערירי.

למרות מצבם הכלכלי המצוין החליטו לעלות לארץ. בפולין היה חוק שאין להוציא כסף ורכוש למי שיוצא משם, בכול זאת הצליחו למכור חלק קטן מהרכוש ועלו לארץ באנייה פורטונה, אנייה שרבים חלו במחלות ים.

תעודות העלייה לישראל

הם הגיעו לארץ בתאריך 18 ליולי 1950, לנמל חיפה ושם הועברו לשכונת עולים ששמה שער העלייה. בחורף הקשה באותה שנה בני דודים מירושלים הזמינו אותם לגור אצלם כחודשיים. אביו חיפש מקום לגור ומצא צריף בחצר של בית בקריית חיים מזרחית. הצריף בחורף דלף ואביו מצא עבודה בצרכנייה עד אז היה מובטל זו הייתה תקופת הצנע.

אשרת כניסה לישראל

 

מדיניות הקיצוב 

כל אזרח שובץ לחנות מכולת קבועה שבה קיבל את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה קבועה, תמורת נקודות שהוקצבו לו בפנקס אישי לצורך זה. אביו מצא דירה בקריית חיים מערבית בת 2 חדרים מטבחון ושירותים משותפים. המקלחת הייתה ללא מים חמים לכן הם התרחצו בגיגית גדולה מפח שהכניסו מים שחיממו על פרימוס.

אביו לקה בלבו ובשנת 1952 אושפז בבית חולים רמב"ם, ונדרש לנוח במיטה חודש. אמו של סבי הלכה לקנות ביצים מלול בשכונה כדי לחזק את אביו ועל אביו שמרה אישה מאגודה חסד. באותו זמן הוא קיבל התקף לב שני, אחות של השכנה ניסתה להחיות אותו, אך ללא הועיל. כל זה קרה לפני שסבי התחיל את לימודיו בכתה א'.

אמו עברה לדירה חלופית דומה לדירה הקודמת, אך כמה רחובות קדימה ברחוב. אמו שיפצה את הבית והיא והשותפה לבית קנו דוד שחומם בעזרת נפט. אמו עבדה בבית הספר כעוזרת למורה לתזונה (הייתה מסעדה בבית הספר בה התלמידים למדו להכין אוכל) בהיותו בן 13 אמו נישאה שנית ועברה לגור במקום זה בו הוא גר עד היום.

זיכרונות ילדות של סבי

סבי הלך לגן חובה בקריית חיים, הוא השתתף בכל החגיגות של הגן אך לא ידע טוב עברית כי בבית אמו דיברה פולנית וגרמנית. אמו שלחה אותו ללמוד ב"חדר". ה"חדר" כמוסד חינוכי, מקורו בנוהג לקיים את בית הספר סמוך לבניין בית הכנסת, שהיה מיועד לתפילה בלבד. בגמר התפילה כאשר הגיעה שעת הלימוד, נדרשו הילדים שהיו בבית הכנסת, לעבור לחדרים הסמוכים לשם לימוד. לאחר שקיבל מכות על כל שגיאה עזב את החדר (אחרי הרבה בכי).

הוא התחיל וסיים את לימודיו בבית ספר היסוד ע"ש א.ד גורדון. בבית הספר לא הייתה תלבושת אחידה, אך כשהמורה נכנס כולם עמדו. בתחילת כל בוקר היה מסדר ושרו את המנון בית הספר ונמסרו הודעות. בבית הספר היסודי היו מתקני ספורט חבלי טיפוס, פינת מלאכה הכללה כלים ומחרטה. בהפסקה שיחקו בבלורות (גולות), קלאס ותופסת. בבית הספר הייתה מסעדה, שתלמידים ששילמו מחיר זעום, אכלו בה. במסעדה זו התלמידים קילפו ירקות והכינו אוכל בהדרכה המורה לתזונה שהיה שיעור לימודה והיו מבחנים וכמובן ציון.

תמונת המחזור

אמו רכשה רדיו משומש, הייתה רק תחנה עברית אחת קול ישראל מירושלים. בבוקר שעה של מוסיקה קלסית, חדשות, שירים עבריים ומדור לחיפוש קרובים – ששודר פעמיים ביום, כל יום והיו לו מאזינים רבים שקיוו למצוא קרוב או בן משפחה.

בשנת 1956 פרצה מלחמה בשם מבצע סיני, מלחמה נגד מצרים שצבאות צרפת ואנגליה נלחמו לקבל את השליטה על תעלת סואץ ואילו ישראל ומשחתת מצרית איברהים אל אוול התחילה להפגיז את חיפה לכוון בתי זיקוק. מטוסי צה"ל השביתו אותה והמלחים המצריים נישבו. סבי לא פחד מההפצצות, אבל אמו אמרה שזהו הפגזה לכוון שלנו. המשחתת שימשה לאימונים ואח"כ הטביעו אותה. בעקבות מבצע סיני הגיעו יהודים ממצרים וכך הגיע המורה לערבית לבית הספר שלו.

החלבן עבר בשכונה עם כד חלב גדול וספל מדידה וכך חולק החלב לתושבים. את החלב היה צורך להרתיח הוא לא היה מפוסטר. פעם ביום עברה עגלה שמכרו בה קרח וכן עבר מוכר נפט שצלצל בפעמון להודיע על בואו. ברחוב עבר גם מוכר תפוחים מצופים בסוכר וצעק "אפלה סוכר".

סבי חגג את בר המצווה במרפסת ביתו עם חברים מהכיתה (הוא זוכר את רינה שיננברג ז"ל). המתנות שקיבלו הילדים בעיקר ספרים כגון המיתולוגיה היוונית. מגלי עולם מפורסמים, המהפכה הצרפתית ועוד. הילדים רכשו ספר זיכרונות וילדי הכיתה ורשמו שם זיכרון למזכרת. סבי החליף ספרים בשתי ספריות וקרא במיוחד את ז'ול ורן ואת קארל מאי וכמובן ספרי חסמבה (חבורת סוד מוחלט בהחלט) של יגאל מוסינזון. הוא היה ממתין בתור לקבל כל ספר חדש שיצא. כמו כן אהב את חוברות בוק ג'ונס (מערבונים) וטרזן, אותם קיבל בחנות ספרים, שגם שימשה ספריה. יש להבין שקריית חיים נחשבת לעיירת פועלים. כך שהולכים לישון מוקדם כי קמים מוקדם לעבודה.

סבי הלך לנוער התנועה המאוחדת, שבשלב מאוחר נקראה הנוער העובד והלומד קן דרום. את התנועה עזב לאחר שלא הגיע לפעולות באמצע השבוע בגלל שהלימודים בבית הספר הסתיימו מאוחר. ילדי כיתה ח' החלו לרקוד ריקודים סלונים, ולכל מי שהיה תקליט היה מבוקש יותר. בבתים בו היו ריקודים, היו אוטמים בעזרת שמיכות, את החלונות, כדי שאף אחד לא ייראה. חברי תנועה לא הלכו לריקודים למרות שסבי הוזמן. הבגדים שסבי לבש היו בגדי חקי או כחולים (רוב הילדים היו לבושים כך) ומי שהלך לריקודים לבש מכנסי גברדין ונעלי שפיץ שחורות. פטיפון היה בבתים בודדים ומעט מאד תקליטים.

סבי בנה כמו עוד ילדים רדיו גביש, את האוזניות קנה מעודפי הצבא הבריטי ודיודת גרמניום (חלק ממעגל חשמלי ומפעילות אותות חשמליים), סליל שבעזרתם ניתן לקבוע תחנה וגם חוט אנטנה ארוך, לא היה צורך בסוללה לרדיו. תחביבים נוספים שהיו לו: בנית מטוסים – אותם בנה מההוראות מחוברת מצורפת לביטאון חיל אוויר (מגזין תעופה ישראלי היוצא לאור מדי חודשיים). היה צורך לגזור בדיוק ולהדביק בעזרת דבק פלסטי ולשמור שהמטוס לא יתלכלך משאריות הדבק ומהידיים. וכן לבצע עבודות ותמונות מדיקט שנחתך ע"י מסורית קשת שקיימת אצל סבי, אך לא ניתן לקנות את המסוריות יותר מסיבות בטיחות היו נשברות והייתה סכנה לעיניים. בנוסף עסק ביצירת תבליטים מגבס ויצירת התבליט בעזרת סכין. סבי טייל עם חבריו, הם רכבו על האופנים והגיעו גם לחיפה וגם לנהריה. יש לזכור שרוב השבלים בהתחלה היו שבלי חול ואבנים וכן חלק מבטון.

מוזיקה, שמעו רק מהרדיו. בבוקר הייתה תכנית של מוזיקה קלאסית. בבית הספר סיים סבי במגמת חשמל. בשנת 1964 גויס לצבא בתור חשמלאי טנק צנטוריון לאחר קורס של 7 חודשים ועוד המתנה של 4 חודשים. כמעומד להדרכה, עבר למחנה ג'וליס, שליד אשקלון. זו הייתה תקופה של פדואיין – מחבלים הרגו אזרחים ופגעו בשדות וצה"ל ביצע פעולות תגמול. סבי השתחרר 3 חודשים לפני מלחמת ששת הימים. הוא לא הספיק למצוא עבודה. מצרים ברשות נשיאה עבדול נאצר, שאיחד את סוריה וירדן נגד ישראל, קרא לאיחוד זה "רעם" רפובליקה ערבית מאוחדת. הוא סילק את משקיפי האו"ם מסיני, סגר את מיצרי טירן לאניות מישראל וכן את תעלת סואץ ואיים להשמיד את מדינת ישראל.

הייתה אוירה קשה, הכינו בתי קברות מאולתרים והכינו שקים מלאים בחול להגן על הבתים. כיסו את החלונות שהאויב לא יזהה בתים ורדיו כל הרעם שידר כל הזמן תעמולה איך יהרסו את ישראל. סבי גויס בצו 8 והמתין חודשיים עד שהכוחות צה"ל נכנסו לסיני. רדיו קול הרעם הודיע חיפה בוערת גם תל אביב וירושלים. לא מעט צוערי קורס קצינים שהיו אתו נלחצו, למרות שהמפקדים הודיעו לכוחותינו שנכנסו לירושלים לעיר העתיקה ונמצאים בכותל והחטיבה 8 שסבי השתייך. הם התקדמו מנחל לבן בנגב לתוך סיניי עד תעלת סואץ.

לאחר המלחמה התחיל סבי לעבוד במפעל ביטחוני וסיים את לימודי ההנדסאים בטכניון בהדר הכרמל. אז היה מחשבי כיס והשתמשו בסרגל חישוב ולוח לוגריתמים. ביום כיפור גויס ולחם בגזרה הצפונית של רמת הגולן, הוא הגיע עד למובלעת בכפר מסחרא שבעומק סוריה. במלחמה זו נפלו רבים מחבריו. סבי היה מגויס 7 חודשים (215 יום) ברציפות ואחרי חודשיים גויס לעוד 60 יום. סבי הדריך תלמידים במועדונים טכניים, אלקטרוניקה להשלמת הכנסה.

אהבה ומשפחה

במסגרת טיולי האופנים הכיר סבי את סבתי, הם נישאו באולמי מוצקין בפברואר 1969. הם גרו בדירת 42 מ"ר ברוטו 38 מ"ר ושם נולד בנם ירון בתאריך 20.1.1970. הם רכשו במוצקין דירה חדשה ברחוב יוספטל –  80 מ"ר ושם נולדה אמי בתאריך 4.7.74. סבי דאג וארגן את כל דיירי הבניין שיוסיפו עוד חדר וכך היה לכל ילד חדר. לאחר מות אמו ביתה נהרס ובמקומו נבנה בית בן 2 קומות ו-4 חדרי שינה, גינה גדולה הכוללת דשא עם שני עצי תפוז ושני עצי פומלה, תפוז סיני, עץ פיג'ויה ועץ פיטנגו.

היום, סבי מתנדב פעם בשבוע במקום עבודתו (עבד ב-45 שנים) וכן בעמותה ששמה תל"י תושבים למען ילדים.

הזוית האישית

יולי: סבא, אני מאחלת לנו שנמשיך להנות ביחד.

סבא אבי השתתף בהתרגשות רבה בתכנית הקשר הרב דורי יחד עם נכדתו יולי בבית ספר הרצל, חיפה.