מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייו של ילד מבגדד

אני ונכדי שמשתתף איתי בקשר הרב דורי
אני בגיל ארבע עם מוחמד ויונן, חברי משפחה.
סבא עלה מבגדד בהיותו ילד בן 9

אני, דוד כהן, נולדתי בשנת 1940 בעיר בגדד שבעיראק. גרנו בבית פרטי בפאתי בגדד. בבית היו שישה חדרים וסלון רחב ידיים. לבית הייתה חצר גדולה שבה אני, שתי אחיותיי הבוגרות ואחי הצעיר ממני שיחקנו.

חיינו ערבים ויהודים יחד בשכנות. בדרך כלל יחסי השכנות עם הערבים היו יחסי שכנות טובים. הייתי מבקר חברים ערבים בביתם ואפילו אוכל אצלם – לא הייתה בעיה של אכילת בשר כי גם הערבים (שלא כמו הנוצרים) לא אכלו בשר חזיר, ששמרנו לא לאכול מטעמי כשרות.

זכורה לי תמונה מיוחדת שנחרטה בזיכרוני. זה היה בשנת 1947. הייתי ילד בן שבע. אבא שלי הכניס אותי למקלחת. ראיתי שאבא הביא למקלחת את מכשיר הרדיו, הדליק אותו על אחת התחנות באנגלית, פתח את ברז המים במקלחת, כדי שהשכנים לא ישמעו את הרדיו, ושמענו את ההצבעה באומות המאוחדות על ההכרזה להקמת מדינת ישראל. כל הנציגים באו"ם אמרו האם הם בעד הקמת המדינה או נגד. לאחר ההצבעה הרוב היו בעד והוחלט ברוב קולות על הקמת המדינה. אבא שלי סגר את הרדיו, חייך אלי ואמר: "בני יש לנו מדינה".

למרות שהיינו ביחסים טובים עם הערבים עדיין היה פחד שלא יתנכלו לנו בגלל הכרזת העצמאות. ובאמת, אחרי הקמת המדינה בשנת 1948, מדינות ערב יצאו למלחמה בארץ נגדנו – מלחמת השחרור. בעקבות מלחמת השחרור פוטר אבא שלי מעבודתו בתפקיד בכיר בדואר העיראקי ונתקבלה ההחלטה של ההורים שלי לעזוב הכל ולעלות לארץ ישראל. שלטונות עיראק שללו את האזרחות של כל מי שביקשו לעלות לארץ והחרימו את רכושם של היהודים. אנחנו ארזנו את מעט החפצים שיכולנו לקחת איתנו. אבא הסתיר את הכסף שהיה לנו בתוך סוליות הנעליים שלנו, הילדים, ובמהלך אחד הלילות עלינו על מטוס שהביא אותנו לקפריסין ומשם הטיסו אותנו לשדה התעופה בלוד. משדה התעופה הסיעו אותנו למקום בו התרכזו עולים מכל הארצות שנקרא "שער עלייה", ליד חיפה. כאשר הגענו לקחו את אבא שלי (כנראה מהמודיעין הצבאי) וביקשו שימסור את המידע שהיה ברשותו כמי שעבד בדואר והתקין קווי טלפון ברחבי עיראק. אבא שלי במשך שישה חודשים סיפר ונתן מידע על מקומות חשובים, כמו בסיסי צבא בעיראק ונושאים נוספים שהיו חשובים למדינה שלנו.

אימא שלי, אביבה ורחל אחיותיי הגדולות, ועזרא אחי הצעיר, נשארנו לבד ב"שער עלייה". בן דוד שלנו היה אחראי שם על הנוער העולה והוא דאג להקל על אימא ושלח את אחותי אביבה לקיבוץ. אותי שלחו לפנימיית "הדסים" בטבעון. כשאבא חזר אחרי כשישה חודשים מהתשאול המודיעיני הוא קנה בית ברמת גן וכולנו עברנו אליו.

למדתי בבית ספר של ילדי עובדים "המנחיל" ושם ספגתי את התרבות הצברית הישראלית. מאחר שהיה לי חשוב להתערות בחברה הישראלית דיברתי רק עברית ושכחתי לחלוטין את הערבית העיראקית. כנער הלכתי לתנועת "הנוער העובד" והמשכתי כמדריך בתנועה. בגיל 17 התגייסתי לגרעין נח"ל, עברתי קורס מכי"ם (מפקדי כיתה), משם המשכתי לנח"ל מוצנח ומשם ליחידת הצנחנים והייתי מדריך צניחה.

הזוית האישית

דוד: לעבוד עם זיו בעבודה המשותפת זו הייתה הנאה גדולה.

זיו: היה לי ממש כיף לעבוד עם סבא ולשמוע ממנו סיפורים על הילדות.

מילון

שער העלייה
המקום הראשון שנחתנו בו בישראל בטיסה עם ההורים. שער העלייה היה יישוב קליטה ומחנה עולים במערב חיפה, ששימש כמחנה מעבר מרכזי לעולים שהגיעו לנמל חיפה בעלייה ההמונית שהחלה מיד לאחר קום מדינת ישראל. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”בני, יש לנו מדינה!“

הקשר הרב דורי