מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי רוני גלפנד ובסיפור זה החלטתי לחקור אודות ילדותה והתבגרותה של סבתי שולמית גלפנד ומעט גם על סבי בצלאל גלפנד.

סבתא שולה (שולמית) נולדה ביום 22 לדצמבר שנת 1949 בבית החולים בתר בשכונת הדר שבחיפה, למרים ואברהם בן דור (בינדר) ונקראה כך על שם סבתה מצד אביה שרלוט בינדר.

בראשית חייה התגוררה המשפחה הצעירה יחד עם משפחתה המורחבת של סבתא רבתא שלי מרים בן דור ז"ל בוואדי סליב שבחיפה, בתקופה זו חיה המשפחה חיי דו קיום עם אוכלוסית הערבים בחיפה. בגיל 3 עברה לגבעת נשר שהייתה התיישבות עובדי מפעל נשר בסמוך לשטחי המפעל בו עבד אביה (סבא רבא שלי) במשך שנים רבות כמסגר.

שולמית היא הבת הבכורה ובהמשך נולדו לה שני אחים: ישראל ואושרי בן דור. שולמית למדה בבית הספר היסודי ובתיכון בגבעת נשר, עוד בכיתה ד' בבית ספר היסודי הכירה את סבא בצלאל ומאז ועד היום חיים ביחד באושר ואושר. סבתא שולה אהבה מאוד את שיעורי הטבע, והתנ"ך וכל מה שקשור במחול, שירה ותיאטרון. סבתא שולה אהבה לשחק במשחקי חצר: קפיצה בחבל, חמש אבנים, מחבואים, גולות (אבנים), לכתוב ספרי זיכרונות ובעיקר לצייר ולקשט בעיקר לצייר מפות של העולם. כילדה אהבה מאוד לעשות הרבה עבודות יצירה וללכת לחפש חברות ולטייל בטבע. מאז ועד היום שולמית מאוד אוהבת ליצור בידיים, לסרוג, לנגן וכמובן לטייל בארצנו היפה.

כילדה סבתא זוכרת שהיתה מופיעה במקהלה ומרבית ההופעות היו בחורף, שולמית היתה סולנית במקהלה ואמה מרים אף פעם לא הרשתה לה ללבוש חצאית כי היה קר מאוד. למרות זאת היתה לובשת חצאית ממש שנייה לפני העלייה לבמה ואז חוזרת בגשם, נרטבת ונהיית חולה. כילדה שולמית היתה אכלנית די גרועה ואוכלת מאוד לאט, אסור היה לקום מהשולחן עד שלא מסיימים את האוכל ולכן אהבה לאכול דברים קטנים שנגמרים מהר. בתקופה ההיא חגגו יום הולדת, בת מצווה לבנות – לא כל כך חגגו, אלא רק בר מצווה לבנים. עוד הוסיפה שולמית כי היא זוכרת מילדותה שהייתה נוהגת ללכת עם אמה להר הכרמל לחפש פרחים וניצנים והיה מאוד כיף.

סבתא שולמית לא הייתה בצבא, מיד בסיום התיכון היא הלכה ללמוד בסימינר למורים והצבא דחה את השירות למטרת לימודים. בסיום הסמינר התחתנה עם סבא בצלאל והתנדבה לצבא כמורה. במקביל להתנדבות בצבא, סבתא שולמית המשיכה ללמוד עוד קורסים ותארים בתחום החינוך והחינוך המיוחד וההוראה והעשירה את הידע. בגיל 27 תוך כדי לימודים הבינה שקשה מאוד עם הנסיעות באוטובוסים והחליטה שהגיעה הזמן לעשות רישיון נהיגה.

סבתא שולה הינה נינה של הרב מכלוף מכלוף אלדאודי (1825–1910) היה החכם באשי האחרון של מחוז עכו, נציגם של יהודי צפון ארץ ישראל בפני הממשל העות'מאני. בתפקידו כחכם באשי של עכו המשיך ר' אלדאודי להגן על זכויות היהודים כאשר אלה נפגעו, והנהיג את הקהילה היהודית ואת בית הדין המקומי. עם הגידול ביישוב היהודי בחיפה, מונה ר' אלדאודי על ידי הראשון לציון לרב ראשי גם בחיפה. במהלך חייו חיבר ארבעה כרכים של דרושים, חידושי תורה ופסקי הלכות, אשר נותרו בכתב יד.

בגיל 19.5 נישאו שולמית ובצלאל גלפנד ועברו לדירה בנשר בה נולדו אורית וסיגלית דודתי. בסוף שנות ה-70 עברה עם משפחתה לקריית מוצקין, בהמשך נולד אבי תומר. כיום סבי וסבתי מתגוררים במושב מעונה בגליל בסמוך לאורית ילדתם הבכורה.

כשסבתי שולמית וסבי בצלאל החליטו לגור יחד, בהתחלה גרו בגבעת נשר ואחרי כמה שנים טובות עברו לגור בנשר. לסבתא שלי יש שלושה ילדים: אורית, סיגלית, תומר. לאורית יש שלושה ילדים: נועה, יונתן ועומרי. לסיגלית יש שלושה ילדים: לירי נבו, נוני ורומי.

סיפור המנדולינה

סבתא מספרת: "אבי אברהם ז"ל אהב מאד מוזיקה וניגן במנדולינה. הוא השתתף בתזמורת פועלים בחיפה ששמה היה: מצלול, עוד זכיתי לבקר עם אבא באחת החזרות. בכיתה ד' התחלתי ללמוד נגינה במנדולינה של אבי, השתתפתי בתזמורת בית הספר בנשר עד סיום בית הספר היסודי בכתה ח', כפי שהיה אז מקובל. כשלמדתי בכיתה ח' אירע אירוע לא נעים ומעציב: עמדתי ליד תחנת האוטובוס לקראת נסיעה לחזרה של התזמורת. לפתע מישהו הגיע בריצה מהירה ונתקל בי.שנינו נפלנו האחד על השנייה כשהמנדולינה מתחת לגופי. המנדולינה התפרקה, חזרתי הביתה מאד עצובה וגם אבי התעצב מאד.

המורה למוזיקה השאיל לי את המנדולינה שלו וכך המשכתי לנגן עד סיום השנה. כעבור זמן רכשנו ביחד, אחי ואני מנדולינה חדשה לאבי. הוא מאד שמח, אך לא ניגן עליה. מאוד הצטערנו. לא הבנו מדוע לא ניגן על המנדולינה החדשה, יתכן וכבר היה לו קשה פיזית לנגן ולכן הפסיק. איננו יודעים.

הזוית האישית

רוני: מהתכנית למדתי על ההיסטוריה של סבתי שולמית, ובנוסף לכך למדתי גם על סבי בצלאל גלפנד. למדתי שלמשפחה שלי יש היסטוריה ארוכת שנים שהשתלבה בחברה היהודית טרם קום המדינה בתפקידי הנהגה מובילים. מאוד התענינתי ללמוד על סבתא שלי ולדעת מהם השורשים שלי במשפחתי, אמשיך לחקור בעתיד את שורשי משפחתי והתפתחותם במהלך השנים עד לזמן זה.

סבתא שולה: הייתה לי חוויה מאוד נעימה ומרגשת. במיוחד חשוב לזכור שהתחלנו את התוכנית, היינו בסגרים של הקורונה ולא יכולנו להיפגש. התכנית עזרה לנו להעמיק ולהרחיב את הקשר בינינו. כמו כן המשימות המשותפות שקיבלנו גרמו לי לחשוב ולהזכר בילדותי. היה נעים שנכדתי מתעניינת, כי בדרך כלל אין יותר מדי סבלנות לצעירים לדיונים של המבוגרים בהיסטוריה.