מאגר סיפורי מורשת

שמי ציונה כהן, נקראתי בשם ציונה מכיוון שהוריי עלו לארץ ישראל, כמהים לעלות לארץ ישראל, ארץ ציון. אם נולד בן קראו לו ציון ואם נולדה בת אז קראו לה ציונה, הדבר מציין את השמחה שבעלייה לארץ. שם אבי שלמה ושם אמי הוא שושנה, שם משפחתם הוא רדיה. אני הייתי הגדולה בבית. לאימא היה בן בכור שנפטר אחרי הלידה, זה קרה כשאימא שלי הייתה בת 15. הייתה לי אחות שגדולה ממני בתשע שנים שנחטפה עם ילדי תימן כשהייתה כמעט בת שנתיים. היא הייתה בריאה לגמרי, שמה היה סעידה. בנוסף יש לי חמש אחיות ושני אחים: מלכה האחות השנייה, אחריה יהודית ואחר כך מרגלית. אחריה נולדה מיכל ואחריה הגיעה נעמי. שמות אחיי הם רחמים ומשה.

נולדתי בארץ בעיר טבריה. היה זה יום הכיפורים כאשר אימא לבד בבית וכולם היו בבית הכנסת. גרתי בכפר ששמו פוריה באזור הגליל התחתון, הכפר שלנו צופה על כל עמק הירדן. היו לנו שני חדרים ומטבחון בבית. השירותים היו בחוץ. הייתה לנו את הכינרת שאינה רחוקה מהכפר, והיה לנו בית כנסת אחד בכפר. אבי עבד בחקלאות בקיבוץ הקרוב, קיבוץ אלומות. הוא עבד שם בכרם או בפרדס וגם בעצי התמר. אבא היה עובד בדרך כלל חצי יום. הוא היה הולך לעבודה ברגל במשך 40-45 דקות הליכה מהירה עד לקיבוץ אלומות.

אמי לא עבדה, היא טיפלה בנו הילדים בבית. עם השנים כשגדלנו אימא התחילה לעבוד ליד הבית בתור מטפלת במשק הבית ובגינה, וגם טיפחה את עשבי התיבול שגידלנו בחצר שלנו. אימא הייתה גבוה ורזה אבל זריזה וחזקה. אימא שלי הייתה אישה נורא יפה וצנועה, היא לבשה בגדים ארוכים וצנועים ,שמלות ארוכות, כיסוי ראש קבוע.  אימא לא ידעה קרוא וכתוב אך עם הזמן שתי מורות חיילות לימדו את אימא לכתוב.

אבא היה קצת יותר גבוה מאימא וגדול ממנה בשנתיים. אימא התחתנה לפני גיל 15 ואבא היה בערך בגיל 17. אבא עסק כמעט ורק בעבודות חוץ כדי לפרנס את המשפחה, הוא כמעט ולא סייע במלאכת הבית, וכשחזר מהעבודה אימא הגישה לו ארוחה, אחריה הוא היה יושב ללמוד תורה ולהאזין לרדיו גדול. כשאבא היה מגיע מהעבודה, אנחנו הילדים היינו רצים לקראתו, מנשקים אותו אותו ומלווים אותו הביתה, אבא היה יותר בצד הלמידה וסיפר לנו סיפורים, וככה נהיינו מאוחדים מהגדילה ביחד.

אבא לבש בגדי ארץ ולא לבוש מתימן, כל שמונת האחים שרדו חוץ מאחיי שנפטרו בתימן. באותה תקופה היינו אוכלים כל מיני מאכלים כמו פירה, שקשוקה, קציצות, לביבות מרקים ועוד… לרוב היינו אוכלים מרק תימני. כל יום הייתה חייבת להיות מנת בשר, היינו מגדלים עזים ושוחטים אותן בחגים, או שקונים עז ממישהו בכפר ושוחטים אותה. היינו צריכים לקנות קוביות קרח כדי לשמור על הבשר וחלק מן הבשר ייבשנו.  בשבתות היינו אוכלים לרוב דגים ובשר. בכפר שלי כולם היינו אנשים דתיים, המושג חילוני לא נודע בכפר. הייתה בכפר שלנו מכולת קטנה וגם בית ספר יסודי. קניות גדולות היינו עושים בטבריה, קמח טחנו בבית והיינו אופים הרבה בטאבון הבית. וירקות היינו מביאים מהגידולים שלנו.

ילדותי

כשגרתי בכפר, היו לי הרבה חברים באזור טבריה. למדתי שם והכרתי המון חברים, אצלנו בכפר לא היו הרבה ילדים, היו בעיקר מבוגרים, היינו משחקים יחד משחקים כמו קלאס, חמש אבנים, כדורגל ועוד… למדתי בתיכון בית דבורה ובבית ספר יסודי פוריה. בתיכון אהבתי ללמוד יותר כימיה, ביולוגיה, פיזיקה ומתמטיקה. היחסים שלנו התלמידים עם המורים היו מעולים. התלבושת האחידה בבית בתיכון הייתה חולצה בצבע תכלת עם סמל בית הספר. היו גם מסיבות שנהגנו ללכת אליהם, שהן היו מסיבות קטנות. בבית הספר שלי הכי אהבתי את המורה שלי למשנה, יגאל ביבי, שהוא היה גר בעיר. למחנכת שלי קראו לאה קוק, גם אותה אהבתי והיא הייתה מורה מצוינת. הייתי בתנועת הנוער בני עקיבא, מאוד אהבתי ללכת לשם. אם הייתי צריכה להישאר שם עד מאוחר הייתי ישנה אצל חברה שלי, אם הפעילות הסתיימה מוקדם חזרתי באוטובוס. בבני עקיבא אני הייתי גם מתופפת וגם עבדתי עם דגלים, אהבתי מאוד את תנועת הנוער שלי.

תרבות פנאי ותקשורת

שמענו בעיקר שירים לא עברים: שירי פופ והיו כמה שירים ישראליים כמן אילן ואילנית.  אצלנו הריקודים היו בעיקר ריקודי עם. הזמרים שהיו פופולאריים בתקופתנו היו קליף פרייצרד ואלביס פרסלי. אז היה לנו טרנזיסטור והיו לנו גם תקליטים. היה אז טלפון אחד אצל ועד הכפר לשימוש כל הכפר. אם מישהו היה צריך להתקשר, הוא היה הולך עד אליו להתקשר. כמה שנים אחר כך נהיו טלפונים עם אסימונים .

חברת הנוער וחתונה

היינו חבורה שהסתובבה ביחד ושמה התחילו ההצעות לחברויות. לא היה מגע, רק מילים. אני לדוגמא הכרתי את בעלי בגיל 16. כשהכרתי אותו הייתה אז מלחמת ששת הימים. אבי היה מארח חיילים ומזמין אותם אלינו הביתה ולבית הכנסת שבכפר וכך הכרנו. כשהוא היה בא אלי עם הקטנוע והיינו יוצאים, היינו משאירים את הקטנוע בצד ולוקחים מונית.  כשהתחתנו, אני ובעלי, הייתי בת שמונה עשרה וחצי. יש לי ולבעלי ארבעה ילדים: שלוש בנות ובן, היום כולם כבר גדולים. בנוסף יש לי כבר עשרה נכדים מהילדים.

ספרי הקודש 

היו לנו בבית ספרי קודש שאותם אבי הביא מתימן, חלקם נלקחו ממנו. היה להם ערך סנטימנטלי רב בעיני אבי, נותרו לנו אולי שניים או שלושה ספרים כאלו. הספרים נלקחו מפני שלא הסכימו שיעלו אותם למטוס, בטענה שהמטוס ייפול מהכובד ואלצו אותם להשאיר אותם בתימן, אך אבי הצליח להבריח איתו כמה ספרים. הספר שהבאתי לכיתה הובא מתימן ושם גם נוצר. הם הכינו את הכריכה מבדים וכתבו את שם הספר בכתב רש"י. לא ידוע מתי נוצרו הספרים האלו, הספרים עצמם עשויים בדפים צהובים וישנים מבפנים ומבחוץ בדים.

הזוית האישית

שלום ושילה: בזכות ציונה אנו מאוד שמחים שלמדנו הרבה דברים על העולים מתימן. בעקבות הסיפורים ששמענו, אנו חושבים שיש להוקיר תודה על הטכנולוגה של היום אשר הפכה את החיים שלנו לקלים יותר.

ציונה גם שמחה להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי בבית ספר ריגלר במסגרת כיתת הגימלאים.