מאגר סיפורי מורשת

שמי פנינה, קראו לי בשם זה על שם סבתא שלי.

נולדתי במרוקו בעיר קזבלנקה, זו הייתה עיר עם הרבה תושבים ערבים, אבל גרו בה גם יהודים רבים. היה לנו בית קטן. היינו משפחה גדולה בת עשרה ילדים: חמש בנות וחמישה בנים. אימא, אבא וסבתא. שמות הבנים, האחים שלי: מרדכי, ארמן, דני, אייל ושלמה.גרנו כל המשפחה בבית עם שלושה חדרים, מקלחת ושירותים. פעם בשבוע הייתה באה עוזרת שהייתה עושה איתנו את הכביסה.

שמה של אימא שלי חנה ולאבא שלי  קראו ניסים. אימא שלי הייתה עקרת בית ואבא שלי כצבעי. סבתא שלי הייתה מטפלת בנו בבית ומבשלת. עבד

שהמזג האוויר היה יותר חם, התחלנו להיפגש עם עוד ילדים וללכת לבית ספר. כולנו למדנו וגדלנו יחד ועזרנו אחד לשני. כולם היו חברים של כולם. לא היו משחקים קנויים בתקופה הזאת, אבל תמיד המצאנו משחקים משלנו ושיחקנו עם מה שהיה לנו לדוגמה: גומי, חמש אבנים, מקלות וכד'… כולנו עזרנו לאימא ואבא בשעת הצורך, ואני הייתי הבת הגדולה.

בית הספר

למדתי בבית ספר קריאת הים, זה היה בית ספר יסודי מכיתה א'-ח'. המורים שלנו היו נהדרים, אף אחד לא דיבר בשיעור ואם המורה שלנו היה נכנס לכיתה כולם היו מפחדים ועומדים במקום. כולם היו מקשיבים לו, כי אם לא… היית יכול לקבל עונש קשה. למשל, כאשר היית מאחר לשיעור היית צריך לכתוב 100 פעם "אני לא אאחר לשיעור", לא היה עוד עונשים בסגנון הזה, אבל היו עונשים עוד יותר גרועים.  המורים בקזבלנקה היו טובים מאוד ואף אחד לא דיבר בשיעור או הציק וכשהמורה היה נכנס לכיתה כולם היו מפחדים, בגלל שהמורים היו מענישים. למרות שהמורים היו טובים  היינו מקבלים עונשים ולא סתם עונש, אלא עונש גדול, לדוגמא: אם ילד היה מאחר לשיעור הוא היה צריך לכתוב: 100 פעם "אני לא אאחר לשיעור" ואם היית מציק למורה היה צורך להזמין את ההורים לבית הספר. היית צריך להגיד 100 פעם את המילה סליחה, ליד המורה וההורים. ההורים היו מבוישים מבנם.

התחברתי מאוד למקצועות החשבון והספורט, בגלל שזה היה לי מאוד קל וכיף. בהפסקה היה לנו חדר אוכל, חדר משחקים וחצר. חזרנו בשעה 14:00 הביתה. כשחזרתי הביתה אהבתי לאכול אוכל פשוט, כמו תפוח אדמה, גבינה, שניצל ועוד. הממתקים שאהבתי היו סוכרייה על מקל חמצוצים ושוקולד. אחד הדברים שהכי אהבתי לאכול היה סוכריות ליקריץ. אלו סוכריות שחורות כאלה, שנראים כמו שרוך מגולגל (זה נשמע לא טעים, אבל אני ממש אוהבת). בכל פעם שקיבלתי דמי כיס, הייתי רצה למכלות השכונתית וקונה לעצמי כמה שסוכריות שיכולתי. היו שמים לי אותן בשקית נייר חומה, שהייתי מחביאה בחדר שלי, כדי שאף אחד לא ייקח לי. סוכריות שׁוּשׁ, "מכינים מתמצית צמח השוש, ובדרך כלל גם משמן או תמצית אניס. מקורו של הממתק במנהג ללעוס את השורש המתוק של הצמח".

השכנים והשכונה

כל השכנים שלנו היו ערבים ובלילות הם היו שרים שירים בערבית ורקדו ריקודי עם, הם היו רוקדים ושרים עד השעות הקטנות של הלילה וזה הפריע לנו מאוד. היה אסור לנו להעיר להם או להגיד להם להפסיק, כי אם היינו אומרים להם להפסיק הם היו מאיימים עלינו שהם ייקחו לנו את הכסף והרכוש. לא היו מקומות בידור והיינו צריכים לבדר את עצמנו, למשל, היינו מתלבשים בצורה מצחיקה ועושים חיקויים של אנשים מפורסמים. בשנות העשרים שלי הלכנו לקולנוע, למועדון, מועדון ריקודים וטיילנו הרבה.

קזבלנקה הייתה עיר עם הרבה ערבים וגם יהודים, היה מאוד חם והיה קשה להתפרנס בכבוד. כולם היו חברים של כולם ולא היו משחקים בתקופה הזאת ותמיד היה מישהו שהמציא משחק חדש וכל ילדי השכונה ישר "התנפלו" לשחק ביחד. כולם עזרו להוריהם בשעת הצורך וכיבדו את הוריהם וכמעט כל ילדי קזבלנקה היו ילדים טובים מחונכים ומקושבים. לא היו טיולים הפסקות פעילויות מסיבות וכל זה בגלל שבקזבלנקה התקציב היה נמוך מאוד והיה קושי בהשגת כסף ובחיפוש עבודות ועוד. בשכונות היו מסיבות לילדים ומבוגרים, אבל זה היה בבתים או בחצרות וכל זה כדי לחסוך בכסף ובדברים מסויימים.

כיבוד ההורים

כיבדנו את ההורים מאוד וכל הילדים בשכונה גם כיבדו את ההורים כמונו, תלמידי הבית ספר גם כיבדו את הוריהם ותמיד הקשיבו בקול אימא ואבא כמונו. אבא שלנו עבד קשה עד שעות מאוחרות ואימא שלנו הייתה עקרת בית. איך אני ובין זוגי נפגשנו? ההורים שלי שידכו ביני לבין בן זוגי וכמובן שהם הכירו אחד את השני.

הזוית האישית

סמואל מרטינז ולירון גינדניאן: שמחנו מאוד להכיר את פנינה בן דוד. נהננו לשמוע את החוויות הילדות שלה ולראות את ההבדלים בין הילדות שלה לשלנו. גם פנינה מאוד נהנתה לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת כיתת הותיקים בבית ספר ריגלר.