מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא סימה לבנטר ואני קרויה על שם סבתי. לפני שאספר לכם על עצמי, ברצוני לספר על הוריי.

סיפור הוריי

בשנת 1939 פרצה מלחמת העולם השנייה. אימא שלי גרה בוורשה עם הוריה ואחיה, הם היו משפחה אמידה. אהרון, אח של אמי, היה קצין בצבא הפולני. כשפרצה המלחמה כל המשפחה דנה בבית מה לעשות. אהרון הבין שצבא פולין לא ערוך מספיק בשביל להילחם בנאצים. הוא ביקש מהמשפחה שיעזבו את פולין ושיברחו לרוסיה. מאיר, סבי, לא הסכים לעזוב את ורשה, כי היה לו איטליז. היה דיון סוער בארוחת השבת. מאיר אמר שחבריו הפולנים יעזרו לו בחיים בפולין. אחרי הארוחה, אהרון אמר לאמי: "את לא נשואה, את צריכה להציל את חייך, את צריכה לברוח לרוסיה". אמי פוגשת את חבריה והם דנים בנושא. לבסוף, הם לקחו החלטה גורלית – לברוח לרוסיה.

אבי גר בעירה גומבין שבפולין. הוא היה נשוי טרי. עם כניסת הנאצים לעירה ופעולתם האנטישמיות, כמו שריפת בית הכנסת של העיירה, שליחה של יהודים לעבודות פרך ושדידת היהודים – אבי החליט לברוח לרוסיה. אמי ואבי היו פליטים כ – 9.5 שנים. הם נדדו כ- 4000 ק"מ. היה להם מחסור במזון ומזג האויר היה נורא. היו ימים שלא היה להם אוכל לאכול, ולכן הם קטפו עשבים מהשדות ובישלו אותם עם מים. את רוב הדרך הם הלכו ברגל, ולפעמים היו אנשים שעזרו להם עם עגלה וסוס. אחרי המסע המפרך הם הגיעו לטשקנט שברוסיה. בטשקנט, הם עבדו במפעל של כוח חשמלי והשכר שלהם היה צלחת מרק ליום. במקום העבודה הזה הוריי נפגשו. הוריי התעקשו להתחתן בחתונה יהודית, למרות שלא היה להם לבוש מתאים ואפילו יין לקידוש. בזמן המלחמה הוריי שהו בטשקנט. שבעה חודשים אחרי סוף המלחמה, יפה אחותי נולדה. בתום המלחמה התארגנה קבוצה של יהודים לעזוב את המקום, ולהגיע למרכז אירופה. בעלות הברית הפכו את מחנות הריכוז למחנות פליטים. הוריי ואחותי הגיעו לברגן-בלזן, שנמצא בשלטון הבריטי. באותו מקום, בשנת 1947, נולדתי.

העלייה לארץ

הבריטים לא נתנו לכל היהודים לעלות לארץ, אלא רק לאנשים שהיה להם אישור בשם 'סרטיפיקט'. קרובי משפחה של אמי גרו בארה"ב, והם שלחו למשפחתי מסמכים שבעזרתם ניתן להגר לארה"ב. היו חילוקי דעות בין אמי ואבי בנוגע למקום אליו עולים – לארץ ישראל או לארה"ב. אבי אמר שאחרי כל כך הרבה שנים שהוא חווה אנטישמיות הוא רוצה להגיע למדינת היהודים. לבסוף הוחלט שמשפחתי תעלה לארץ ישראל. אבי נתן את המסמכים שקיבלנו לאחיין שלו. משפחתו הגרה לארה"ב עם השמות של בני משפחתי, ועד היום משפחתו נושאת את שמותיהם של בני משפחתי הגרעינית.

הילדות בארץ

הגענו לארץ בחודש מרץ, בחג הפורים, ולכן, לא היה מי שיקבל אותנו. היינו צריכים להמתין יום נוסף באונייה. למחרת, שלחו אותנו למחנה עולים בלוד והתגוררנו באוהל. כעבור זמן מה, אבי לא הסכים לגור במחנה העולים, כי היה קר וירד גשם. הוא מצא בית ערבי נטוש ליד לוד והוא החליט שאנחנו נעבור לבית זה. הבית היה רעוע, ולכן אבי שיפץ את הבית ובנה בו את הדברים החסרים. למרות שאבי היה מעצב פנים, הוא החליט שהוא רוצה להיות חוואי. אמי ואבי הקימו רפת, ושם הם מכרו חלב וגבינות. יום אחד גשום במיוחד, נוצרה ליד ביתנו שלולית ענקית. אחותי ואני שיחקנו ליד השלולית. לפתע אחותי נפלה לתוך השלולית והיא לא יכלה לצאת, כי היה שם בוץ. למרות שבקושי דיברתי, רצתי לאמי ומשכתי אותה כדי שתבוא לשלולית ושתמשה את אחותי מחוץ לשלולית.

גרנו קרוב מאוד לגבול עם ירדן, ובכל לילה באו מחבלים מירדן והם שדדו את הבתים שהיו בסביבתנו. באותם זמנים לא היה מי שיגן על התושבים, לא היה צבא ומשטרה. כאשר המחבלים הגיעו אנחנו נכנסו מתחת למיטה ומאוד פחדנו. בערב אחד, המחבלים רצחו את שכננו. בשנת 1951 הוריי החליטו שאנחנו עוברים לכפר סבא, מפני שלא בטוח לגור בלוד ובגלל שבכפר סבא גרה אחות של אבי.

בכפר סבא, אמי, אבי ואחותו הקימו עסק לוילונות, שקראו לו 'וילונות ירקונה'. כשגרנו בכפר סבא, מגרש המשחקים שלנו היה החצר האחורית. המשחקים ששיחקנו היו כדורגל מסמרטוטים, ווקי טוקי, תופסת ומחבואים. במרכז החצר היה עץ תות והתחביב שלנו היה לטפס עליו.

הבגרות

בכל מוצאי שבת החברים שלי ואני הלכנו לקולנוע בשם "עמל". אני הייתי עם חבר שלי, והנרי (בעלי לעתיד) היה עם חבריו. באותן שנים היה מנהג שבזמן הפסקת הסרט, הגבר קונה גלידה לחברתו. חברי לא קנה לי גלידה, והנרי שם לב לזה. הנרי קנה לי גלידה ומאז נהיינו חברים. כעבור שנתיים התחתנו. החתונה התקיימה בשנת 1966, הייתי בת 19. לאחר שלוש שנים נולד צחי וכעבור עוד שלוש שנים נולד אמיר.

בשנת 1969 אבי נפטר. הנרי ואני החלטנו שאנחנו נעזור לאמי עם העסק של הוילונות. בשנת 1988 הנרי נפטר, ואני המשכתי לעבוד לבד בעסק עד 2015. העסק היה כמו מוסד בכפר סבא, וכל התושבים בכפר סבא הכירו את וילונות הנרי.

גיבור משפחתי

במהלך המלחמה אהרון, דודי, נלחם יחד עם קבוצת פרטיזנים שהיו בהם יהודים ופולנים. ביום האחרון של המלחמה פנה אליו "חבר" פולני שנלחם איתו במשך חמש שנים. "החבר" הפולני אמר לו שהמלחמה הסתיימה, ושגם הוא סיים את תפקידו בחיים, והוא ירה בו. אהרון נהרג רק בגלל שהוא היה יהודי.

אהרון דחף את אמי לברוח מהבית. לולא אהרון, אמי לא הייתה בורחת וכל המשפחה שלנו לא הייתה קיימת. כל יום אני חושבת על זה שבזכות אהרון המשפחה שלנו חיה וקיימת.

במרכז אהרון (דודי), בצד ימין למעלה אמי, בצד ימין למטה בן דודי והשאר אח ואחיות של אמי. התמונה צולמה בשנת 1938

הביקור המשפחתי

בשנת 1992 ביקרתי את משפחתי בפריז. באותה שנה דודה של אמי נפטרה, וילדיה רוקנו את הבית. כשהם רוקנו את הבית הם מצאו תמונות מפולין. זו הייתה הפעם הראשונה שזכיתי לראות את סבי, סבתי, אמי בצעירותה ואת האחים והאחיות שלה. בארץ, לאמי לא היו תמונות, וזו הייתה הפעם הראשונה שראיתי תמונות שלה בצעירותה. ביקור זה היה נקודת מפנה בשבילי. לפני הביקור לא רציתי לדעת על מה שקרה בשואה ולשמוע סיפורים על השואה. מאז הביקור הזה הבנתי שאני צריכה ללמוד על השואה ושאני צריכה לספר את הסיפור המשפחתי.

הדרך שבה אני מספרת את הסיפור המשפחתי היא שבכל שנה ביום השואה אני הולכת לבתי ספר ומכללות ומספרת את הסיפור המשפחתי. בנוסף, ביום השואה יש מפגש שקוראים לו "זיכרון בסלון", המפגש מתקיים בסלון של משפחה כלשהי. בסלון, מספר אנשים מספרים את הסיפור המשפחתי שלהם, ולאחר מכן, מתקיים שיח של שאלות ותשובות.

הזוית האישית

איתי: הראיון היה מעניין מאוד, ולמדתי ממנו הרבה על סבתי ועל משפחתי.

סימה: היה מאוד מרגש לשתף את הנכד המקסים שלי, עם התלאות שעברה משפחתי.