מאגר סיפורי מורשת

אנו, ארז בקיש, שליו יעקב, איתמר ברוש וצור בן סימון, תלמידי כיתה י’ בבית הספר דרכא רמון, מתעדים את סיפורה של שמחה שמעוני במסגרת תכנית הקשר הרב דורי, שמחים לשתף את סיפורה של שמחה שמעוני.

אני שמחה שמעוני נולדתי בקארקוק, עיראק בשנת 1948. שמי המקורי הוא דניס, זהו שם צרפתי שהיה אהוב על אמי, כשעלינו לארץ החליטו להחליף לנו את השמות לשמות עבריים כך שמי הפך לשמחה.

בשנת 1951 עליתי לארץ ישראל עם משפחתי. בשנים הראשונות אחרי העלייה גרנו באוהלים, כשהייתי בת 4 עברנו לגור בצריף, שם חיינו עשר נפשות. מאוד אהבתי את המקום ואת הסביבה של הצריף. בין המשפחות שחיו באזור הייתה הרבה אהבה, ערבות הדדית ושותפות. בכל חג היה בבית מאכל מיוחד, לדוגמה בפורים: הכינו אוזני המן ובקלוואות שהיו בצורה שונה מאיך שצורתם נראית כיום.

בשנות העלייה לארץ העלו את העולים בחשאי, המשפחה שלי עזרה להעלות את הצעירים לארץ. אמי הייתה הבלדרית ואני הייתי כאילו ״התיק״ שהעביר את ההודעות והמכתבים, כך הצלחנו להעביר מסרים בחשאי.

בילדותי, נהגנו לשחק במשחק שנקרא טירות, בו היו לוקחים חתיכת עץ שחידדו אותה משני הצדדים, היו מכים על העץ ומקפיצים אותו ואז היו מודדים לאיזה מרחק העץ קפץ. בנוסף שיחקנו קלאס ועוד משחקים רבים עד שעות מאוחרות, אהבנו גם לאסוף עלי כותרת של פרחים ולייבש אותם, אהבנו בולים ואהבנו לבשל ולצייר הרבה. בשעות הצהרים הייתי בתנועת נוער בשם ״השומר״ שהתמקדה בעזרה למשפחות העולים ולילדים שהתקשו להסתגל בארץ. הייתה לנו את תקופת המסטיקים, ילדים היו שומרים את העטיפות של המסטיקים, ואז כשהיינו נפגשים עם החברים היינו מכים על הרצפה עם הידיים והעטיפה הייתה מתהפכת, בנוסף היינו מכינים כדורים מגרביים, לקחנו גרב גדולה ובתוכה הכנסנו הרבה גרביים, וכך היינו משחקים עם הכדור.

הייתה תקופה שלא היה מספיק אוכל בארץ, אנשים לא יכלו ללכת לסופר ולקנות אוכל כמו עכשיו. חילקו לנו שוברים והיינו הולכים איתם למרכז החלוקה, היינו מקבלים כמות אוכל על פי מספר הנפשות שיש במשפחה, אנחנו היינו עשר נפשות כולל ההורים שלי וגם סבתא שלי שהתגוררה אצלנו בבית. היו מעטים שהיה להם הרבה כסף והיו כאלה ששילמו בשחור על מנת לקבל עוד אוכל, לרוב האוכלוסיה לא היה כסף.

אני, אחים שלי, ההורים שלי וסבתא שלי גרנו בבאר שבע בבית של 48 מ"ר, היו לנו שני חדרים בבית, אחד שימש בעיקר בשביל לינה ושינה, השני שימש להכנת אוכל, היה בו רדיו, המיטה של ההורים שלי ושולחן מרכזי שבו היינו אוכלים, מארחים, אוכלים בחגים ובשמחות, עושים שיעורי בית, ואפילו עשינו את הברית של אחי הצעיר עזרא על השולחן הזה, אבא שלי החזיק את התינוק ועשו את הברית.

כולנו נתנו לסבתא שלי כבוד רב. היא הייתה מבוגרת ולה הייתה מיטה משלה. אנחנו שבעה ילדים והסתדרנו יחד איתה בחדר, הייתה מיטה שבה ישנו שלושה ילדים, מתחת למיטה הזו הייתה מגירה שבה אחסנו את השמיכות והכריות במהלך היום, ובלילה בתוך המגירה הזו אני ישנתי. הייתה מיטה נוספת העשויה מעץ וברזנט, היו פותחים אותה בלילה ושם ישנו שני ילדים. הילד הכי צעיר היה ישן עם ההורים שלי בחדר האחר. היה קשה וצפוף מאוד. התפקיד שלי בבית היה לעזור לאימא עם עבודות הבית ועם הילדים הקטנים יותר.

היה חדר שירותים אחד, ומקלחת אחת. המקלחות בערב היו כמו סרט נע, אימא שלי הייתה מקלחת אותנו, אבא היה מנגב אותנו ואחותי הגדולה הייתה עוזרת להלביש אותנו. כל פעם היה נכנס ילד אחד אמא קילחה, הוא יצא ומיד אחריו נכנס הבא בתור וכן הלאה, כך אימא קילחה את כולנו. לא היה לנו דוש, היו ממלאים חצי חבית של מים, שמים אותה על הפרימוס (גזית) ומרתיחים שעה לפני המקלחות, כשזה רותח מורידים אותה מהפרימוס ומניחים ליד הברז, מוהלים את המים החמים במים קרים כדי לאזן את הטמפרטורה של המים, כך שיהיו מים נעימים, לא חמים מדי או קרים מדי. הייתה קערית מפלסטיק, איתה שפכו עלינו את המים וככה היו מקלחים אותנו.

כשהמצב בארץ היה טוב יותר, אני והאחים שלי התחתנו אחד אחרי השני וכל אחד הביא ילדים. לכל אחד היה בית, אבא שלי בנה עוד שני חדרים והגדיל את הדירה. הוא בנה גם מרפסת ענקית, כ- 60 מ"ר, שם היה מקום לכל הנכדים שהיו באים ומשחקים. הבית הזה עוד קיים ונמצא בבאר שבע, הוא בית קרקע, בית של שנות החמישים. היו קוראים לבתים מהסוג הזה "מרובעים". היו שני בתי קרקע למטה ועוד שני בתים מעליהם. אנחנו גרנו בקרקע, הייתה לנו גינה והיה לי שם לול שבו גידלתי תרנגולות, הייתי מאכילה את התרנגולות. היה גם גן ירק שאני ואבא שלי גידלנו, היו בו כל מיני צמחי תבלין ופרחים. ובכל יום שישי לפני שנכנסתי להתקלח הייתי מנקה את הלול, אבא שלי היה מחזיק לי את הצינור מים, ואני הייתי משפשפת, מנקה את הלול ומחזירה חזרה את התרנגולות כדי שיהיה להן מקום נקי. מאוחר יותר היה לנו גם כבש שגידלנו, היינו לוקחים אותו לוואדי, שם הוא היה אוכל עשב ואז היינו חוזרים חזרה.

הייתה לי חברת ילדות שהייתה מאוד קרובה אליי, לא למדנו באותו בית ספר, היא למדה בבית ספר דתי ואני למדתי בבית ספר חילוני. אני גדלתי בבית מסורתי ולכן לא נוצרו פערים בינינו בגלל מוסדות החינוך השונים. אני והיא עדיין בקשר כי היא התחתנה עם קרוב משפחה של בעלי. אהבתי מאד ללכת לבית שלהם משתי סיבות: לאחיה הייתה עבודה שמאוד עניינה אותי, הוא היה רוקם דברים שונים לבתי הכנסת לכיסוי ספרי התורה ולבמה של בית הכנסת, תמיד אהבתי ללכת ולראות על מה הוא עובד, סיבה שניה היתה האוכל, מכיוון שאנו מעדות שונות האוכל היה שונה משלנו, אהבתי את האוכל הטוניסאי והיום, אחרי שהתחתנתי עם טוניסאי, אני גם מכינה אותו.

כבר מגיל 14-15 היתה לנו קבוצת חברים שהכרנו אחד את השני בגלל שהיינו ילדים שהוריהם לא יכלו לממן את הלימודים בבית הספר התיכון. למרות שבאתי מבית מסורתי גם אני התגנבתי ביום שבת בבוקר והלכתי לים עם החברים. היה לנו כל כך כיף עד שהיינו כמעט שוכחים לחזור הביתה. כאשר התקבלתי לבית הספר התיכון, אבי קרא לי ואמר בעיניים דומעות שלא אוכל ללמוד בבית ספר תיכון שאצטרך לעבוד ולעזור בפרנסה של הבית. מאוד התאכזבתי, אבל אמרתי לאבי שאין לו מה לדאוג. עבדתי בחנות של כלי בית במהלך היום ובערב למדתי בבית ספר למסחר הנהלת חשבונות באמצעות חלק מהכסף שהרווחתי. בסופו של דבר זה מה שקבע לי את העתיד ובזכות זה בחרו אותי לעבוד בבנק הפועלים, שם עבדתי במחלקת הלוואות. במשך הזמן למדתי לעבוד עם מכונת חישוב ולבצע את העבודה בצורה טובה יותר.

שמחה עם אחיה: יעקב, אהרון ומרים באחד החגים

קום המדינה

שנות החמישים, זו הייתה התקופה של הקמת המדינה, היו מגיעות חבילות ענקיות מאמריקה, של ביגוד והנעלה. להורים שלי לא היה כסף לקנות בגדים ונעליים, כל משפחה הייתה מקבלת חבילה, החבילה הייתה מסודרת לפי בגדים ונעליים במידות מהקטן לגדול.

לא הייתה תלבושת אחידה בבית ספר יסודי. רק בתיכון (מכיתה ז') היו לובשים חולצות בצבע תכלת עם סמל של בית הספר, כשהיו רואים אותם ברחוב היו מזהים שהם תלמידי התיכון, הבוגרים. בבית הספר למדנו מתמטיקה, אנגלית, תורה, מולדת, עברית ולשון. היה לנו גם שיעור הגייה, זהו שיעור שמלמדים בו איך להגות ולדבר את השפה העברית בצורה תקינה, למדנו את זה מכיוון שכולם הגיעו ממדינות שונות שדיברו בהם שפות שונות, ולכן היה חשוב ללמד את זה בבית הספר.

במולדת, למדנו על כל מעשי הגבורה של החיילים ושל אנשי ממשלה או של אנשים רגילים. על המעשים שנעשו, איך נכבשה ארץ ישראל, איך שמרו על ארץ ישראל עוד לפני מלחמת השחרור. למדנו על התקופה לפני קום המדינה, על הפלמ"ח, האצ"ל והלח"י. לימדו אותנו שירים על ארץ ישראל, שירים שרק נכתבו אז. שירים שכתב ביאליק וגם מחזות שכתב. הוא כתב הרבה על התקופה שלו בגולה, הרבה מהכתיבה שלו הייתה על געגוע למולדת ממנה הוא הגיע. בנוסף למדנו על סיפורים מחזות ושירים של אלתרמן, ש"י עגנון ועוד.

ההורים שלי דיברו ערבית וטורקית, כשהם רצו לדבר על משהו שלא נבין הם דיברו בטורקית. במשך הזמן התחלנו להבין מה הם אומרים. ההורים שלי מאוד התרגשו לדבר עברית, הם דיברו בעיקר עברית עם החברים שלהם ועם אנשים שהגיעו מכל מיני מוסדות. אצלנו בבית דיברו בעיקר בעברית, אימא שלי היתה בין הקבוצות הראשונות שעלו לארץ. לפעמים דיברנו גם ערבית כי אבא שלי לא רצה שנשכח את השפה הערבית. אבא שלי היה מתעקש לדבר ערבית, אבל כשהיו מגיעים חברים או אנשים זרים שדיברו עברית הם דיברו רק עברית. היום, אני זוכרת מעט מילים בשפה הערבית, עבר הרבה זמן מאז שהורי נפטרו ולא דיברנו ערבית. אני מאוד אוהבת את השפה הערבית, אני שומעת הרבה שירים בערבית שמזכירים לי את הילדות.

הכפרים שההורים שלי גרו בהם היו קרובים להחידקל שהוא אחד הנהרות החשובים בקדמת אסיה. מקורותיו במזרח טורקיה ורובו זורם בשטח עיראק. לאורך כל נהר החידקל היו עצים, מעל העצים ציפורים היו מקננות שם. בתקופת חג השבועות היו יוצאים אל הכופה (כופה היא אחת מארבע הערים העיראקיות בעלות חשיבות גדולה למוסלמים שיעים) כדי לחגוג שם את החג, לקיים את המצווה, לעשות צלי אש. זכור לי שיר שנכתב שנקרא "פוג אל נחל"  (שפירושו בעברית "מעל העץ") זהו שיר שמספר על אנשים שבאים להנות על שפת הנחל. ישנו סופר בשם מיכאל, הוא כתב ספרים רבים על החיים בעיראק, על ההתנהלות הנוער, על הקבוצות שהוקמו, על הדרך של הברכה ועל ההתאקלמות בארץ.

כשההורים שלי הגיעו לארץ, לפני שהם הגיעו למעברה בבאר שבע הם היו בשער העלייה, זה היה המקום בו ריכזו את העולים, שם נתנו להם את מספרי תעודות הזהות ופינו אותם בצורה מסודרת בקבוצות. בצהריים ראש המשפחה היה הולך להביא את הארוחה מהמטבח הראשי. יום אחד הכינו להם ספגטי, בעיראק לא היה ספגטי, אבא שלי חזר הביתה ואמר לאימא שלי: "מה זה האוכל הזה? בישלו לנו תולעים, הבאתי רק לכם, אני לא לקחתי לעצמי".

צבא ומלחמות

כשהייתי בת שבע, בשנת 1956 היתה מלחמת קדש (מלחמת סיני). אבא שלי חפר את השוחה עם טוריה אני עזרתי לאבא שלי להוציא את כל החול מתוך השוחה עם דליים. באותה תקופה היו נכנסים מסתננים אל השוחות ורוצחים משפחות שלמות עם סכינים. זה היה מפחיד, זו הייתה תקופה מאוד קשה לכולם, ילדים כמעט ולא הסתובבו בחוץ, המשפחות מאוד דאגו ורצו לשמור על הילדים שלהם.

באחת הפעמים, אחד המחבלים הבין שאנשים מנסים לתפוס אותו ופרץ למכונית הלחם (המכונית שהיתה עוברת בשכונות ומוכרת לחם). אנשים רדפו אחר המכונית, הנהג שם לב שמשהו לא בסדר ונעצר, לבסוף תפסו את המחבל ומסרו אותו לידי המשטרה. אלו היו מקרים שעברנו והיינו חשופים אליהם כשהיינו ילדים. ההורים שלי כל הזמן הזהירו אותנו, הם לא הרשו לנו ללכת לבד לבית הספר. אם לא היתה אפשרות שמבוגר ייקח ויחזיר אותנו מבית הספר היינו נשארים בבית. לא היינו משחקים בחוץ, היינו משחקים רק בבתים, כל פעם היינו הולכים לבית אחר לשחק. בתקופה זו יותר ציירנו ציורים לחיילים, כתבנו להם תודות ודרישות שלום. היו הרבה עצים בשכונה והיינו מדביקים את העלים על הציורים. פעם בשבוע הייתה עוברת קבוצה של חיילים שהיו אוספים את כל הציורים והברכות.

בשנות השבעים (כשהיינו בסביבות גיל עשרים שלושים) פרצה מלחמת יום הכיפורים (1973). בעלי ואני כבר היינו נשואים (1971) וגידלנו ילדים. הייתה לנו את גלית הבת הבכורה שלי. בזמן פרוץ המלחמה הייתי בהריון של מעיין הבת השניה שלי. גרנו בערד, סבא שלי (סבא שמעוני) היה אצלנו בבית ביום כיפור. בעלי (דניאל) וסבא שמעוני הלכו יחד לבית הכנסת בבוקר, פתאום ראיתי את בעלי מגיע מבית הכנסת ומדליק את הטלוויזיה. הוא החליף את הבגדים למדים של הצבא תוך כמה דקות, אני שאלתי: "דניאל מה קרה? היום יום כיפור", הוא ענה לי: "המדינה שלנו בסכנה". אמרתי לו: "אתה בצום, תשתה, תאכל משהו לפני שאתה יוצא", הוא אמר שאין לו זמן לאכול. הכנתי לו ברגע האחרון כמה דברים שהוא לקח איתו בשקית ויצא לתחנת המשטרה. התקופה הזו הייתה מאוד משמעותית וקשה בחיים שלנו כי בתקופת המלחמה בעלי (דניאל) לא היה הרבה בבית ואני גידלתי את הילדים לבד.

ההורים שלי מאד דאגו לכולנו, לכל האחים שלי, רק אני הייתי נשואה באותה תקופה וכל שאר האחים שלי התגוררו בבית הוריי. לא היו מקלטים, הם חפרו שוחות (תעלות) בגינה מול הבית וזה מה שהגן עליהם. כשהיו אזעקות הם היו יורדים לשוחות, אימא שלי הייתה מביאה לשם את האוכל והשתייה. הם אפילו חגגו בשוחה יום הולדת לדליה, אחותי הקטנה, באחד מימי המלחמה. אימא שלי הכינה עוגת יום הולדת, הגיעו ילדים של השכנים לשוחה של ההורים שלי וחגגו. אני לא הייתי עם המשפחה שלי בתקופת המלחמה, אני הסתתרתי עם הילדה שלי בבית הספר. לקחתי את דלית, הילדה שלי, היא הייתה בת שלוש, הרמתי אותה על הידיים ורצתי להסתתר בבית הספר עם חמי.

 שמחה, אחיה, אביה ואמה,  בטקס סיום קורס של דוד איציק בירושלים

משפחה וילדים

את בעלי הכרתי לראשונה בבית הספר היסודי, לאחר מספר שנים פגשתי אותו בחתונה של אחת מהחברות שלי. אחרי שנה התחתנו, בגיל 21. החתונה שלי היתה החתונה הראשונה במשפחה, לכן זו היתה חתונה מאוד שמחה וערב מאד מיוחד. אחרי שהתחתנו עברנו לאילת, שם עבדתי בביטוח לאומי. לא אהבתי את מזג האוויר באילת, היה מאוד חם. הבית הראשון של דניאל ושלי היה באילת, כי הוא עבד בתחנת המשטרה שם. יום אחד, לאחר שלכד איש עם מזוודה מלאה סמים, האדם שנלכד נשבע שהוא ינקום בו, זה מאד הפחיד אותי וביקשתי ממנו שנעבור למקום אחר. הוא פרש מהעבודה באילת ועברנו לערד, שם גרנו 27 שנה. דניאל המשיך במשטרה ושימש כחוקר נוער. בערד השתלבנו יפה מאוד, עזרנו מאוד בהקמת העיר. את הלידה הראשונה שלי עברתי לבד רחוק מההורים ורחוק מהחברים, באילת. באילת נולדה בתנו הראשונה, גלית, לאחר שלוש שנים עברנו לערד. בעלי היה שוטר, לכן פעמים רבות הוא לא היה בבית ולא תמיד היה בערבי חג ואירועים בגלל העבודה.

העבודה של דניאל תמיד היתה לפני הכל, לכן נאלצתי לגדל את הילדים שלנו לבד. זה לא היה פשוט, היו לילות שלמים בהם ניסיתי להשיג את דניאל כדי להתייעץ איתו והוא לא יכול היה לדבר. החלטות רבות הייתי צריכה לקבל לבד. מאחר וגידלתי אותם לבד, העדפנו שהילדים יחליטו בעצמם באיזה חוגים הם ישתתפו ובאיזה אופן הם ילמדו. גלית, הבת הבכורה שלי, החליטה לנגן באורגן בגיל שמונה וכך גם קובי, מעין החליטה ללמוד לנגן על חליל, באותו זמן הייתי עסוקה מאד בהסעות לחוגים השונים. הילדים הקלו עליי, כל אחד עם הציונים הגבוהים שלו, קובי כבר מגיל שש כיכב על האורגן.

החליל עליו ניגן, דניאל, בעלה של שמחה

תמונה משפחתית, מימין לשמאל: אמא שלי, מעיין בתי השניה, אחותי מרים ושכנים של אמא שלי

הזוית האישית

התלמידים המתעדים: המפגשים עם שמחה היו מלמדים ומהנים מאוד כל שבוע היא סיפרה לנו סיפורים מעניינים מאד. אנחנו מאחלים לה שתמשיך להיות הבן אדם המדהים והשמח שהיא.

שמחה: אני רוצה להודות לכם על החוויה הנהדרת שהענקתם לי במיוחד לנכד היקר שלי ארז שבחר בי להיות חלק מתכנית נפלאה זו. נהניתי מכל רגע שעברתי איתכם, ילדים יקרים, נזכרתי וסיפרתי על מחוזות ילדותי ולרגעים אפילו דמעתי. כן, יש געגועים לילדות, לתמימות ולהווי של התקופה ההיא. מודה לכם על השאלות הנהדרות שנשאלתי על ידיכם שהנחו לנו את המסע הנהדר הזה. אני גאה על הדור הנפלא הזה שאנחנו מגדלים, ילדים נבונים, חכמים ורגישים לזולת. מאחלת לכם שתהנו מהארץ הנפלאה הזאת כי אין לנו ארץ אחרת. יקרים שלי תודה מעומק הלב לכל העוסקים בתחום הזה של התיעוד .