מאגר סיפורי מורשת

שמי הוא קולט, נולדתי בתוניסיה בעיר חפסיה, בתאריך 16.12.1947. שמותיהם של הוריי הם יעקב והונרייט ברכה, גם הם ילידי תוניסיה. אני בת הזקונים מתוך שישה אחים: מרסל, איבון, מרים, משה ודוד.

בבית בו התגוררנו היו 2.5 חדרים וישנו כולם יחד, במיטת יחיד – ישנו שני אנשים ראש וזנב. המצב הכלכלי לא היה טוב, אבל למדנו להסתפק במה שיש. אימא שלי הייתה עקרת בית. לאבא שלי הייתה חנות נעליים, מפרנסתו היה רוכש אוכל לבית, ואת שאר הכסף שהיה מקבל היה תורם לנזקקים.

אשתף אתכם בסיפור שעבר אליי מאמי ומאחיי: לפני שנולדתי, חגגו את בריתו של אחי. כולם היו בבית כנסת והתחילו לשמוע יריות, רב בית הכנסת ביקש מכולם לנסות להתגונן. הגרמנים נכנסו ולקחו את אבא שלי ואת הדוד שלי, העבירו אותם למחנות והטילו עליהם לחפור בורות ליהודים, שהגרמנים בעצמם הרגו. אבא  שלי ודוד שלי ניצלו ברוך ה', ולאחר כשלוש שנים אני נולדתי.

כשהייתי בת שלוש חליתי במחלת השחפת, ונלקחתי למעין מחנה הבראה בהרים, הרחק ממשפחתי, למשך שנה. הוריי יכלו לבקר אותי רק בסופי שבוע. אבא שלי נפטר מדום לב כשהייתי בת חמש ולא זכיתי להכירו, אין לי גם דרך להגיע לקברו, מאחר והוא קבור בתוניסיה.

בתוניסיה למדתי בבית ספר בנות בשם "אליאנס", בית ספר נוצרי, כל יום היינו לומדים עד שש בערב. בכל יום עשו לנו בדיקת ראשים וציפורניים, מי שהייתה מפריעה, הייתה מקבלת מכות עם סרגל על האצבעות.

עלייה לארץ, ביה"ס יסודי

בשנת 1954, כשהייתי בת שבע, עליתי לארץ עם אמי ועם אחי ואחיותי. העלייה לארץ לא הייתה פשוטה בלשון המעטה, השארנו הכל מאחור, פחדנו להגיע אל הלא נודע, אבל אמי החליטה שזה הזמן לעזוב. וכך הפלגנו באוניית השלום במשך שבעה ימים ושבעה לילות. כשעברנו בים השחור, מים החלו להיכנס לאונייה והגיעו לנו מים עד הסנטר, הביאו לנו חגורות הצלה.

אני זוכרת המון קשישים שמתו באונייה, זכור לי שכמה מהם נפטרו מדום לב מהפחד. לבסוף הגענו בשלום לנמל חיפה, שמו אותנו במסגד במשך שבוע ימים, ולאחר מכן העבירו אותנו למעברת ג'ליל בהרצליה. שם, במעברת ג'ליל סבלנו מרעב, היינו מקבלים כרטיסים לפי כמות האנשים במשפחה, על מנת לרכוש לחם וחלב.

במעברת ג'ליל הקימו בית ספר, שם למדתי. לאחר מכן עברנו לגור בנווה עמל. לא התגייסתי לצבא, מאחר והמחייה הייתה ממש קשה והיינו חייבים לעבוד ולפרנס.

היכרות ונישואין ובניית המשפחה

ההיכרות עם בעלי: לאחותי הייתה חברה מאוד טובה שהגיעה לבקר המון בביתנו. באחת הפעמים אימא של החברה ראתה אותי, ואמרה לי: " את בחורה מאוד יפה, יש לי מישהו להכיר לך, נראה לי שאתם תתאימו." הייתי בת עשרים ואחת כשהכרתי את אותו הבחור, שלימים נהיה בעלי יוסי.

התחתנו כשהייתי בת עשרים ושתיים. בשנים הראשונות שלנו גרנו בהרצליה בנווה עמל. בגיל עשרים ושלוש הבאתי את בתי בכורתי לעולם ולה קראנו קלרה (ע"ש אמו של בעלי). בגיל עשרים וארבע הבאתי לעולם את בתי השנייה אורלי (ע"ש אמי הונרייט). בגיל עשרים וחמש הבאתי את הבן הראשון אפי (ע"ש אביו של בעלי). בגיל עשרים ושבע הבאתי לעולם את בני השני יעקב (ע"ש אבי). בגיל שלושים הבאתי לעולם את בתי איילת ובגיל שלושים ושתיים הבאתי לעולם את בת הזקונים אושרית.

עברתי לגור בכפר יונה בגיל 30 עם חמישה ילדים: קלרה, אורלי, אפי, יעקב ואיילת. את אושרית בת הזקונים הבאתי לעולם כשגרתי בכפר יונה. בעלי היה שוטר, קצין במשטרה, ובגלל התפקיד שלו ,הוא לא היה נוכח הרבה בבית. גידלתי את ילדיי גם בקשיים כלכליים, בדיוק כמו שעברתי בילדותי. השתדלתי לעבוד ככל שניתן על מנת לפרנס אותם בכבוד, היו חסרים אולי דברים חומריים, אבל תמיד נתתי להם חום ואהבה. כשהגעתי לגיל 50 אני ובעלי התגרשנו.

כיום יש לי 14 נכדים ברוך ה' וכן ירבו, כל אחד הוא עולם ומלואו בשבילי, אני לא עושה אפליות ביניהם, אני אוהבת את כולם שווה בשווה.

חפץ או מסמך שעבר במשפחה

בכלים הקטנים הללו היינו מבשלים הכל וחוגגים בסעודת יתרו.

זו מזכרת שנשארה לי מהעלייה מתוניסיה, ועד היום אנו חוגגים בביתי את סעודת יתרו. ללא ספק, הכלים בעלי ערך מאוד סנטימנטלי עבורי.

חוויותיי בפנסיה

אני מרבה לשהות בביתי, אוהבת שכולם באים אליי, הילדים והנכדים. גם כשאני לא מרגישה טוב, אני משתדלת לדאוג להם ולפנק אותם במאכלים טעימים. החלום שלי הוא שתמיד יישארו מאוחדים ובשמחה.

המסר שלי: "חום ואהבה לא ניתן לקנות בכסף וזהב", "עושר אינו קונה אושר".

הזוית האישית

יקיר הנכד המתעד: לפעמים הייתי שומע מאימא שלי על החיים שסבתא שלי עברה, אבל השיחות עם סבתא שלי בעקבות התכנית הזו רק חיזקו והעצימו את אהבתי אליה.