מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייה של סבתא זהבה

זהבה סעיד עם נכדתה ליאור ראיבי
סבתא רבה שרה
סיפור חייה של סבתא זהבה

אני זהבה, נולדתי בשנת 1952 בחמישה באפריל, ביום שבת בבוקר באוהל במחנה עולים ב' בראש העין בת לשרה וזכריה זכמי ז"ל. יילדו אותי שתי דודותיי חממה מקייטן ז"ל וטרנגה ז"ל דודתה של אימי.

שבת זו היתה שבת חתן של שני דודי: יואל משה ז"ל אח  של אימי שנישא לדודתי מרים ודודתי חביבה יוסף אחותה של אימי שנישאה לעובדיה ז"ל.

תמונה 1

 

אמי שרה זכמי, ביתם של סאלם סעיד ורואמיה נולדה בכפר עתיין במחוז אנס בתימן, אביה עסק לפרנסתו בתפירת מעילים ונאדות מים מעור. אמה רומיה עסקה בטוויית חוטים מצמר, אבי זכריה זכמי בנו של יוסף  וורדה זכמי בא ממשפחה שעסקה בהכנת חומרי נפץ, אביו עסק בהכנת חומר נפץ (בארוד) עבור הערבים בתימן וכאשר מלאו לאבי חמש שנים אירע מקרה מצער, בעת הכנת חומר הנפץ, החומר התפוצץ בפתאומיות, סבי זרק את אבי ששהה לצידו הצידה, כדי להצילו. סבי נפצע פצעים אנושים ולאחר מספר ימים נפטר.

הורי נישאו בתימן  ולאחר מכן עלו לארץ בשנת 1949 עם אחי שלום שהיה כבן שנה ועם  קרובי משפחה נוספים. משדה התעופה לוד הם הגיעו למחנה העולים בראש העין, לאחר מכן, עברו לחורבת לוזים שבפרוזדור ירושלים במטרה להצטרף למושב אבן ספיר שתוכנן לקום בסמוך, אך לאחר שנרצחו מספר עולים מתימן על ידי מסתננים עזבו את המקום ועברו לגור בראש העין, בה גידלו את שמונת ילדיהם באהבה ובמסירות אין קץ, למרות קשיי הפרנסה גידלו אותם לדרך ארץ, מעשים טובים, אהבת הבריות ודאגו להשכלתם. הורי זכו לנכדים נינים אשר גם להם הנחילו את מורשת בית אבא בשירה, בריקוד, במשלים, פתגמים ובסיפורים מרתקים.

לאחר שעזבנו את המגורים באוהל עברנו לגור במתחם 'הדסה'  המתחם כלל מספר מבנים בריטיים שם התגוררו מספר משפחות בניהם המיילדת הראשונה כמו כן  בנין המועצה המקומית, בית כנסת ועוד מבני ציבור נוספים.

אנחנו קבלנו שתי חדרונים קטנים אחד שימש כמטבח וחדר רחצה, במטבח היה ברז שם אמי בישלה על גבי פתילייה ושם התקלחנו כאשר חממו מים בדוד גדול על גבי פרימוס. החדר השני שימש כחדר שינה לכל בני המשפחה. השירותים היו מחוץ למבנה בתוך מבנה עץ אשר במרכז הרצפה היה פתח שלתוכו התנקזו הצרכים.

תקופת ילדותי היתה מאושרת, בשל הצפיפות הגדולה בבית כל הפעילות שלנו, המשחקים וכו' היו בחוץ. היה שטח גדול במתחם טיפסנו על עצים בנינו לנו בתים על העצים, היינו מוציאים את השרף מעצי הברוש ולועסים עד שהפך 'למסטיק' שיחקנו תופסת, 7 אבנים, שבע דגים, קלס ועוד.

בתקופת ילדותי אבא עבד בעבודות דחק, אמי תחילה היתה עקרת בית, אולם אח"כ יצאה לעבוד במשק בית כדי לסייע בפרנסת המשפחה.

בגיל שבע עברנו לגור בשיכון עממי שלב ב' בדירת 50 מ'. שם נולדו שתי אחיותיי הקטנות יסכה וורדה.

באותה תקופה לא היו סופר מרקטים, רכשנו מצרכים מהמכולת של דעוס וצומעי. שהיו ממוקמות במחנה א' זהו מתחם גדול של מבנים בריטיים וצריפים. שם היו חנויות המכולת, בשר, תבלינים, שען, סנדלר, חייט וכדומה.

מוכר הקרח והנפט היו מסתובבים ברחוב עם סוס ועגלה ופעמון  והמוכרים. החלבן היה נוסע עם האופניים ועגלה עליה היו כדי חלב, וגבינות. והיה עובר בין הבתים למכור את מרכולתו.

עופות היינו קונים מהשוק במחנה א', זכורני מקרה, הייתי כבת תשע שנים ואימי שלחה אותי לקנות עוף חי, בחרתי עוף ושמתי אותו בסל  ו'חיבקתי' את הסל ועד שהגעתי הביתה הוא מת ונחנק מהחיבוק.

היו לי מספר תפקידים בבית: לעשות את הקניות במכולת בעיקר בימי שישי, צחצוח נעליים של כל בני המשפחה, לעשות סחוג ועוד'.

באותה תקופה לא היה בלנדר, אז טחנתי את הסחוג על גבי אבן סלע שטוחה הנקראת 'מסחגה' שם הנחתי את הפלפלים החריפים ובאמצעות אבן עגולה נוספת מעכתי וכתשתי את הפלפלים. אוי כמה שרפו הידיים, למזלי לעיתים בן דודתי ינון בא לעזרתי. תפקיד נוסף היה לי – לכתוש את התבלינים כמו חווייג'  למרק, לקפה ולחילבה באמצעות עלי ומכתש.

תמונה 2

בהיותי ילדה זכור לי מקרה שהשאיר בי את חותמו. הורי תמיד לקחו אותנו לבקר בני משפחה בעין כרם, כפר אורה וראשון לציון. בערך בשנת 1957 נסענו לירושלים ברכבת הורי וחמשת אחי לבקר את המשפחה. בחזרה הביתה לראש-העין  בשעה תשע בערך הגענו לראש-העין הרכבת עצרה הספקנו לרדת אני ואחי ואחותי הגדולה. אולם אחי אלי שהיה כבן שנתיים לא הספיק לרדת היה על מדרגות הרכבת כשהחלה ליסוע למזלנו היה חייל שירד אתנו והוא חטף אותו מעל מדרגות הרכבת וכך ניצלו חייו. הורי ואחי הקטן צורי שהיה כבן שבעה חודשים לא הספיקו לרדת מהרכבת והמשיכו ליסוע עד לתחנתה האחרונה של הרכבת בכפר סבא, הם חזרו רק למחרת.

באותה תקופה באזור התחנה היה חשוך לא הייתה תאורה והחייל עזר לנו ולקח אותנו עד 'הדסה'  המתחם שבו התגוררנו וישנו אצל השכנה מרים שרעבי.

בהיותי בת שש הלכתי לבית ספר ממלכתי דתי לבנות 'אוהל שרה' בראש העין. תקופה זו מאושרת בחיי. אהבתי ללמוד והמורים אהבו ללמד. תלמידות שהפריעו או שלא למדו, המורים לעיתים פגעו בהם בביטויים כמו 'מצח נחושת' או במכות סרגל בכף היד, עמידה בפינה בכיתה, הרחקה לכיתה אחרת ושהייה מחוץ לכיתה.

בתקופתי לא הייתה תלבושת אחידה בבית הספר דבר היה שהצריך רכישת בגדים או תפירת בגדים אצל החייט דבר שהיה מקובל באותם ימים. הוצאה זו הכבידה על ההורים. במסגרת בית הספר יצאנו לטיולים שנתיים, אהבתי ללמוד גאוגרפיה וחשבון, בחופשת הקיץ נרשמנו לקייטנות שם עשינו עבודות ברפיה ובחומרים נוספים. הלכנו לטיולים ביער ראש העין ובנינו אוהלים, למדנו שירים חדשים על ידי מרכז הקייטנה אהרון עמרם ואשתו שרה שהייתה מדריכה, למדנו ריקודי עם שזכורים לי עד היום. בהפסקות בית הספר יצרנו מעגלים שרנו וכל פעם בת אחרת הייתה רוקדת במרכז המעגל. בבית הספר וגם בתקופת הקייטנה הייתה תקופה שהייתה הזנה בחדר אוכל.

בגיל שלוש עשרה בשנת 1966, עברתי ללמוד בבית הספר החקלאי עיינות, ביחד עם תלמידים נוספים מראש העין במסגרת עלית הנוער ובתנאי פנימייה. זכורני שדודי זכריה משה ז"ל שהיה ראש המועצה הראשון אשר המליץ להורי שנלמד בבית ספר עיינות בסקטור הדתי, ולכן לשם נשלחתי יחד עם שתי בנותיו בקי ויוכי, הסיעו אותנו ביום הראשון במשאית פתוחה ביחד עם התלמידים הנוספים מראש העין, יש לציין שבאותה תקופה היה מקובל לשלוח ללמוד בפנימיות.

תקופת התיכון הייתה מופלאה בעיני. למדנו חצי יום ועבדנו במשק (בחקלאות, במטבח, בגן הירק במטעים, בלול ברפת ועוד') חצי יום. זכורני מקרה שנפלתי מהסולם בגובה ארבע מטר בעת שקטפתי תפוזים בפרדס.

במסגרת הפנימייה היו פעילויות רבות ומגוונות כגון אש לילה, טיולים בטבע, ריקודי עם, תפילה בצוותא בערב שבת בבית הכנסת, אכילה משותפת בחדר אוכל ומשחקי חברה שונים כמו כן הליכה לחולות פלמחים ברגל כדי לצפות בצניחתם של הצנחנים, שירה סביב המדורה יש לציין שתקופה זאת עיצבה את אישיותי ונעשיתי עצמאית.

בסיום התיכון בשנת 1970, הלכתי ללמוד בבית ספר ללבורנטים אורט רמת גן ובמקביל עבדתי ככוח עזר בבית החולים תל השומר כדי לשלם עבור למודי סייעתי ככל יכולתי לחולים. לאחר מכן עבדתי כלבורנטית בבית ספר בפתח תקווה, ואחר כך עבדתי בחברה שמייצרת מזון לבעליי חיים שם ביצעתי בדיקות מזון, תוך כדי העבודה למדתי הנהלת חשבונות סוג שתיים ושלוש. ולאחר מכן עברתי לעבוד בחברת בת של אביק יצרנית התרופות כמנהלת חשבונות.

באוקטובר 1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים, הייתי צריכה להינשא בתאריך 24.101973 אך בעלי יצא למלחמה בדרום ואני ביטלתי את החתונה. בתאריך 20.10.1973 התקשר אלי בעלי ומסר שאישרו לו לצאת להינשא ואכן הוא הגיע יום לפני החתונה. ערכנו מיד את כל הסידורים לחתונה במרפסת בית הוריו בנחלת יהודה, למזלנו הודיעו באותו יום על הסרת 'האפלה' וניתן היה להדליק אורות, נישאנו בשעות אחר הצהרים עם מספר מועט של אורחים, בעיקר בני משפחה קרובים ולא הייתה מוזיקה בחתונתנו.

תמונה 3

 

אספר חוויה אחת מהחתונה, כשחזרנו מהצילומים בתל אביב לנחלת יהודה בשעות הצהרים עצרנו טרמפ לחיילים בדרך, הם כמובן התפלאו שחתן וכלה לוקחים אותם טרמפ ואנו הסענו אותן למחוז חפצם.

לאחר נישואיי התגוררנו בהתחלה בראשון לציון ולאחר מכן, עברנו לנחלת יהודה בשל הקושי של בעלי לעלות במדרגות.

במהלך נישואי נולדו לי שלושה ילדים: סער, מאיה והילה. גידלנו אותם וגדלנו איתם ביחד. כאשר ביתי הקטנה נולדה עזבתי את העבודה באביק ועברתי לעבוד בגזברות עיריית ראשון לציון עד אשר פרשתי לגמלאות. במהלך תקופת עבודתי בגזברות העירייה, השלמתי את לימודי באוניברסיטה לתואר ראשון. כיום אני פנסיונרית, סבתא לנכדי ואמא לילדי האהובים. מרבה לטייל בארץ ובחול, משתתפת בערבי שירה ועוד'.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.

מילון

פרימוס
מתקן בישול וחימום הפועל על דלק נדיף בשיטת האידוי וללא פתילה, ולהפעלתו משתמשים במשאבה ליצירת לחץ

ציטוטים

”יש לציין שתקופה זאת עיצבה את אישיותי ונעשיתי עצמאית.“

הקשר הרב דורי