מאגר סיפורי מורשת

שמי מדלן גולדשמידט נתן. נולדתי בתאריך 10.6.1934 בפריז. למדתי ביוכימיה במכון "פסטר" בפריז ועבדתי במשך עשור במעבדות מחקר. בשנת 1966 עליתי לארץ והתחלתי את דרכי המקצועית במעבדה ההמטולוגית בתל השומר, הקמתי בית בישראל עם בעלי, פרופסור הלל נתן ז"ל, שהיה ממייסדי הרפואה ולימודי הרפואה בארץ. יש לי שתי בנות, נטלי וסימה, ארבע נכדות ונכד.

שנים של אושר

עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה וכיבוש צרפת על ידי גרמניה הנאצית בשנת 1940, חייתי עם משפחתי ברובע ה-10 בפריז בו הייתה קהילה יהודית שמרביתה הגיעה מפולין או גרמניה. אנשי הקהילה דיברו באידיש ביניהם.

חיי המשפחה שלי היו מאושרים עם אחי ג'ק ואחותי סוזן. אני הייתי האחות הקטנה.

בשנת 1941 חוקי המדינה נגד היהודים חייבו כל יהודי להתפקד במרשם האוכלוסין וללבוש את הטלאי הצהוב. ביולי 1942, כשמלאו לי 8 שנים, עברתי יחד עם משפחתי ממחבוא למחבוא כדי לחמוק מרדיפות המשטרה הצרפתית תחת השלטון הנאצי. אבי, אחי ואחותי נתפסו, נשלחו לאושוויץ ושם הם נרצחו.

ילדי מחבוא  1943-1945

לאחר שנה בבית הילדים האבודים בוישי (אז "האזור החופשי"). עם סגירתו על ידי הגרמנים, מצאתי את עצמי בגיל 9 עם זהות בדויה, בחווה של מאדאם גאמה שלא ידעה כלל על זהותי האמיתי כיהודיה.

נטלתי חלק מלא בעבודות החווה, בעיקר בשמירה וטיפול באווזים ובעזים. באחד הימים, כשהייתי במרעה, נגלו לעיניי ספרים זרוקים שאימצתי לקריאה, ולימים (בבית הספר התיכון) נתגלו לי שהיו אלה ספרים של ספרות קלאסית.

בסיום המלחמה, דודתי טטי רחל, אחותה של אמי, באה לאסוף אותי וטיפלה בי.

האיחוד עם אמי

בסיום המלחמה נפגשתי עם אמי שנצלה גם היא. חזרנו יחד לדירה שלנו בפאריס, ריקה מכל, ובנינו צעד צעד את חיינו מחדש. אמי כתופרת ואני כתלמידת תיכון.

חיי נעוריי התחלקו בין המסורת היהודית הקולינרית של אמי בחגים לתרבות הצרפתית שכללה הרבה ספרות יפה ותפריט יום יומי צרפתי – קרואסון, בגט, סטייק וצ'יפס ועוד. לא ידעתי הרבה על ארץ ישראל או כפי שכינו אותה בצרפת "פלסטין".

הסיפורים של דודה רחל על ארץ ישראל

בשנת 1962, עם פטירתה של אמי, נותרנו אני ודודתי טטי רחל. היא ספרה לי שבשנת 1920 היא נסעה כחלוצה לפלשתינה שם היא הצטרפה ל"משק הפועלות" בעפולה, למספר שנים.

בשנת 1965 דודה טטי רחל לקחה אותי לחופשה תיירותית בישראל ובנסיעה זו היה הרגע שידעתי שאחזור.

העלייה לארץ

מיד עם עלייתי לארץ בסוף שנת 1966, התחלתי לעבוד בבית החולים תל-השומר כביוכימאית. מספר חודשים לאחר מכן, פרצה מלחמת ששת הימים שהסתיימה ב – 10 ליוני ביום הולדתי ה-32. בחדרי בית החולים הייתה כוננות גדולה לבאות. ראיתי כיצד אנשים מתגייסים ועוזרים אחד לשני וחשתי את עוצמת הסולידריות והעזרה ההדדית. שם התעצמה זהותי היהודית וחשתי את המשמעות הגדולה של קיומי בישראל.

המסר: רק ברגעים כאלה מבינים לעומק את המשמעות של אחדות.

המשוב של אמה: אני במקום סבתא שלי הייתי מפחדת להיות במלחמה ועוד רק כמה חודשים אחרי שהיא עלתה לארץ. מצד שני אני חושבת שסבתא שלי גיבורה כי במקום לברוח לצרפת חזרה היא נשארה כאן ועזרה בבית החולים. דרך הסיפור הזה אני מרגישה משהו יותר חזק כלפי ישראל ומבינה ממה שקורה גם היום כמה אנשים הקריבו ומקריבים את עצמם לקיום של ישראל. היכרות ראשונה עם פסיפס התרבויות היהודי

בשנת 1968 הצטרפתי לצוות של מחלקה לאנטומיה ואנתרופולוגיה בבית הספר לרפואה בתל אביב

עבדתי במחקר על הגנטיקה של האוכלוסיות מתימן, הודו, מרוקו, פרס, עיראק ועוד, פגשתי לראשונה תרבויות אלו ולמדתי להכיר את פסיפס התרבויות המיוחד של מדינת ישראל. דרך המחקר שעשיתי למדתי שלהיות יהודי בארץ ישראל זה לדעת להכיר ולכבד את התרבויות השונות.

המשוב של אמה:  למדתי להבין שחשוב לכבד את השונה וסבתא שלי תמיד הנחתה אותי להתנהג כך.

בריאתה של משפחה שלי מחדש

כיום אני אסירת תודה על כך שבכל יום אני זוכה ליהנות עם הנכדות שלי שגדלות לתפארת והנכד שלי שבימים אלה עשה עלייה לאחר שסיים שירות צבאי קרבי כחייל בודד מתנדב מצרפת.

הזווית האישית

אני במקום סבתא שלי הייתי מפחדת להיות במלחמה ועוד רק כמה חודשים אחרי שהיא עלתה לארץ. מצד שני אני חושבת שסבתא שלי גיבורה כי במקום לברוח לצרפת חזרה היא נשארה כאן ועזרה בבית החולים. דרך הסיפור הזה אני מרגישה משהו יותר חזק כלפי ישראל ומבינה ממה שקורה גם היום כמה אנשים הקריבו ומקריבים את עצמם לקיום של ישראל. זו היכרות ראשונה עם פסיפס התרבויות היהודי.