מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי חנה פייט, נקראתי חנה בגלל שההורים שלי אהבו את השם. הכינוי שלי הוא חני. שם המשפחה שלי הוא פייט, השם הקודם שלי הנו גרשון ואין לו משמעות מיוחדת. שם משפחתי שונה כשהתחתנתי עם בעלי ז"ל. נולדתי ביום 19 בדצמבר 1939 בדרום אפריקה. נולדתי בעיר קלוקולאן Clocolan שבדרום אפריקה. הייתי הקטנה במשפחה אבל כל האחים קיבלו את אותו יחס אוהב מההורים. אני גם גדלתי בעיר קלוקולאן. גרתי  בחווה שהייתה לנו, ההורים שלי העסיקו אנשים שידעו אפריקאית ("אפריקאנס"). העובדים של ההורים שלי לימדו אותי אפריקאית ומאז אני דוברת את השפה.

הבית שלי היה עשוי מבטון, והיו בו שישה חדרים. כשהייתי ילדה קיבלתי חנוכיה מההורים שלי. החנוכיה עברה מסבא וסבתא שלי שהעבירו אותה מרוסיה אל ההורים שלי. ההורים שלי העבירו אותה אלי ומאז אני שומרת אותה אצלי למזכרת. אהבתי לטפל בסוסים שהיו לנו וללטף אותם. אהבתי לאכול לחם שההורים שלי הכינו בעצמם. אחד הזכרונות שלי הוא של ההורים שלי שרים לי שיר ערש ברוסית לפני שהלכתי לישון. כיום אני לא שרה את השירים האלה למרות שאני זוכרת את המילים. אני  זוכרת שרצתי אחרי החיות בחווה שלנו. בתקופה בה הייתי ילדה לא היה גן, אך בגיל שש התחלנו ללכת לבית הספר. למדתי בבית הספר Seneca. אני זוכרת שכשהייתי ביסודי לא אהבו יהודים אבל לא עשו לנו דברים רעים. אני למדתי בתיכון Eunice high school. למדתי שם שבע שנים. קיבלתי פרס על כך שהייתה תלמידה מצטיינת, זה היה האירוע הכי שמח בגיל ההתבגרות שלי. האירוע הכי עצוב היה שחברה טובה שלי לא הסכימה לדבר איתי כי אני יהודיה. שני הארועים האלה התרחשו באותו היום! החברה שלי זרקה עלי את הגביע שקיבלתי:

הגביע שלי

אחרי שסיימתי את כיתה י"ב עבדתי בתור מזכירה במשרד בעיר Bloemfon. עבדתי בתור מזכירה גם בארץ. עבדתי שם לפרנסתי, לא אהבתי את העבודה הזאת אבל לא סבלתי שם. הייתי מזכירה בארץ ובדרום אפריקה במשך עשרים שנה. המקצוע הזה לא מלווה אותי כיום.

לא היה לי מנהגים מיוחדים במשפחתי. אני חוגגת את החגים עם המשפחה שלי, עם שני בניי, כלותיי והנכדים. אני אוהבת במיוחד את פסח כי זה מזכיר לי את הזמנים שבהם ההורים שלי היו מכינים מצות טעימות. מעבר לכך לא היו במשפחה שלי מנהגים מיוחדים.

נולדתי כאמור בדרום אפריקה ועליתי לארץ בשנת 1961, כשהייתי בת 27. הכרתי את בעלי נורמן בעבודה, הוא כל הזמן הלך אחרי. התחתנתי עמו בשנת 1957, בדרום אפריקה. לא עשינו טרום מסיבה. יש לי תמונות מהחתונה שלנו. הייתי בת 28 כשהבן הראשון שלי נולד. עליתי עם בעלי נורמן. הגיל לא השפיע על העלייה שלי לארץ, שכן כבר הייתי בוגרת אבל לא מבוגרת מדי. עליתי לארץ בגלל שאני ובעלי רצינו לברוח מהגזענות שהתחילה בדרום אפריקה. אני ובעלי בחרנו לגור ברמת יוסף. לא שירתי בצבא כי כבר עברתי את גיל הגיוס.

עכשיו אני פנסיונרית אבל עבדתי שנים רבות כמזכירה בבנק לאומי. למדתי עד כיתה י"ב בתיכון. לא תיכננתי להיות מזכירה אבל זה לא היה נורא. הייתי רוצה ללמוד פסיכולוגיה. לא כיהנתי בתפקידים ציבוריים בארץ או בחו"ל.

רגעים מכוננים בחיי הם כשהנכדים שלי נולדו. ילדיי ונכדיי גרים בארץ, אני אוהבת שהם גרים בארץ בגלל שהם יכולים לבקר אותי לעיתים קרובות. יש לי שני בנים ושישה נכדים. הם באים בתדירות של פעם בשבוע. בתקופת הקורונה היו שבועות שלא יכולנו להפגש, אבל דיברנו בזום. יש לי גם משפחה בארצות הברית. טסתי לשם בכדי לבקר אותם לפני כעשר שנים.

מבחינת תחביבים, אני אוהבת להיות עם הנכדים שלי, לראות טלויזיה ולטייל בארץ. בצעירותי שיחקתי טניס ומאז אני צופה במשחקי טניס. אין לי מנהגים חדשים או ישנים. סדר היום שלי כיום הוא לקום בבוקר, לשתות קפה ואחרי זה אני מטיילת עם המטפלת הפיליפינית שלי, מגי. המטפלת עברה לגור עמי מאז שנפלתי ושברתי את עצם הירך.

אם הייתי צריכה לתת עצה, הייתי אומרת שחשוב ללמוד כי זה יעזור אחר כך בחיים, ותמיד יש מה ללמוד.

הסיפור מאחורי התמונה: בתמונה רואים אותי, את בני, נכדתי ונכדי. נסענו ביחד לרמת הגולן כדי לטייל ולראות שלג. היום שלנו התחיל בכך שנסענו לאגמון החולה. לאחר שסיימנו לטייל באגמון החולה, נסענו להר בנטל לראות שלג. כשעלינו להר נגעתי בשלג בפעם הראשונה בחיי! זאת הייתה חוויה שלעולם לא אשכח.

הזוית האישית

יונתן: לי ולסבתא שלי היה מהנה לדבר ביחד. אני נהניתי לשמוע את הסיפורים שלה והיא נהנתה לספר לי אותם.

סבתא חנה: נהניתי לענות על השאלות של יונתן בתיעוד זה. בשנה שעברה השתתפתי איתו בתכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר גורדון ושמחתי שהיתה לי הזדמנות לבלות איתו ולספר לו על העבר שלי ושל המשפחה שלנו.