מאגר סיפורי מורשת

קוראים לי חנה דהן,  נולדתי במרוקו בשנת 1942, להוריי פרחה ודוד.

אבא שלי היה רב גדול מאוד בבית הכנסת, אמא שלי הייתה רבנית גדולה במרוקו.

אהבתי  מאוד לעזור לאמא שלי, לבשל אוכל, ואהבתי גם לשחק בחוץ עם חברות. היינו בשכנות טובה מאוד עם הערבים.

כשהייתי בת שש, ב-1948, עלינו לארץ ישראל. קודם כל היינו בצרפת, כי חיכינו לספינות שיבואו. במהלך ההפלגה היו הרבה סופות ומערבולות, פחדתי נורא אבל אמא שלי עזרה לי להתגבר על הפחד.

כשהגענו לישראל היו תנאים קשים מאוד. לדוגמא חשמל ומים לא היו. אבל היינו שמחים שאנחנו בארץ הקודש.

לפני שאמא שלי נפטרה היא נתנה לי את הצעיף שלה שהייתה הולכת איתו לבית הכנסת. זה היה כמו הטלית שלה, היא לא הייתה הולכת בלעדיו. החפץ הזה חשוב לי מאוד. אני לא נותנת אותו לאף אחד כי הוא מזכיר לי את אמא ואבא שלי.

אני אוהבת הכל בארץ, במיוחד את הכותל המערבי בירושלים. אני לא רוצה לחזור למרוקו כי ארץ ישראל זה היה החלום שלי מאז שהייתי ילדה קטנה.

הייתי ממש רוצה שהדור של היום יבוא וימשיך לשאול ולהתעניין. הייתי רוצה להמשיך ולספר את הסיפור שלי לאחרים.

הזוית האישית

אוריאל והלל – ממש אהבנו לבוא ולשאול על החיים שלהם. למדנו המון. זה היה כיף ללמוד משהו שהוא לא רק בתחום הלימודי אלא גם בתחום החיים.