מאגר סיפורי מורשת

שמי זהבה נולדתי ב- 20.10.52 בבית חולים סקוטי שבטבריה. אבי שהיה ניצול שואה קרא לי זהבה על שם אמו גולדה (זהב ביידיש).

בגן ובבית הספר היסודי למדתי בקיבוץ עמיר. במסגרת הלינה המשותפת היה לנו הרבה חופש, ילדות בטבע, טיולים חוויתיים, לילות ללא ההורים בבתי הילדים והרבה הרבה עצמאות. בבית הספר התיכון למדתי במוסד עיינות ירדן בעמיר. היינו ארבעה קיבוצים: דן, עמיר, שמיר ולהבות הבשן, והייתי בתנועת הנוער השומר הצעיר. היות והצטיינתי בכתיבה, ערכתי את עלון המוסד. עשיתי טירונות של בני משקים בנח"ל, וקורס מ"כיות בנח"ל. הייתי מיועדת לקצונה והחלטתי שלא מתאים לי ולכן יצאתי לשירות כלל צה"לי. שירתתי ביר"מ, יחידה לגיוס כלי רכב ואנשים לעת מלחמה. ב – 73 עם פרוץ המלחמה, התנדבתי לשירות מילואים. מילאתי תפקיד בשער הגולן כאקנומית ושפית, ולצורך זה למדתי בישול טבעוני, ניהול מסעדות, ועשיתי קורס שפים של משרד העבודה בדרגה חמש. הייתי אמא לתינוקת צעירה וריכזתי את מטבח שער הגולן. באותו זמן פנו אליי להחליף את האקונום. היה מדובר בתפקיד כלכלי: אחריות על ניהול תקציב בסדר גודל של מיליונים, לנהל 22 אנשים בתפקידים שונים בענף המזון, אחריות על הזמנות מזון לכל הקיבוץ, קביעת תפריטים, ניהול מטבח ילדים, חברים, מרכולית, וחדר אוכל. בנוסף תפקיד של קניינות והתמודדות עם ספקים מכל חברות המזון. בשער הגולן לא היה מקובל שאישה תהיה האקונומית הראשית אלא כשותפת משנית לאקונום גבר. התלבטתי האם לקבל את התפקיד ובסופו של דבר החלטתי לאתגר את עצמי. במשך תקופה ארוכה, התמודדתי לבדי ללא שותף, לאורך 6 שנים ארוכות הקיבוץ שלח לי שותפים שונים אך עדיין האחריות העיקרית הייתה עליי. מבחינתי האומץ שלי הוא בנטילת האתגר, התמודדות יומיומית בקשיים, עמידה בהם ובסופו של דבר הרגשת הסיפוק הטובה שקיבלתי. אחרי עבודתי באקונומיה(המקום בו אוחסנו כל מצרכי המזון בקיבוץ) נבחרתי לריכוז התרבות בשער הגולן. נוסף לאקונומיה וריכוז תרבות ריכזתי שנתיים את ועדת קשישים, וארבע שנים הייתי בוועדת ביקורת. במקביל למדתי לימודי תקשורת ומקורות ישראל שארכו 3 שנים במכללת אורנים. בחיי העבודה המוקדמים שלי עבדתי ברפתות עמיר ושער הגולן, ואהבתי את זה מאוד. להבדיל, עבדתי במגוון גילאים בחינוך וגם שם נהנתי בעבודה.

המפגש עם בעלי התרחש ב1972. לקיבוצים היה מלון בנתניה בשם "הקיבוץ" בו היו מבלים אנשים בחופשות, וצעירים רווקים היו נפגשים למטרת הכרות. כשהגעתי למלון, העברתי מזוודה ונפל לי סנדל. בן זוגי לעתיד הרים אותו ושאל: האם הוא חדש? התפתחה שיחה והגיעה הזמנה לריקודים ומשם הכל התגלגל עד לנישואים בשנת 1975.מאז אנו חיים בקיבוצו שער הגולן כזוג קרוב ל50 שנה.

הזוית האישית

עמית: היה לי מאוד כיף, אהבתי להיות עם הסבים שלי ולדבר איתם ולמדתי עליהם דברים רבים מהעבר שלהם.