מאגר סיפורי מורשת

בוארון אסתר דולי, נולדה בשנת 1948 בעיר בנגאזי שבלוב. את שמה קיבלה מאמה, אסתר על שם סבתא שלה ודולי על שמה של המטפלת שלה.

העלייה לישראל

משפחתה של דולי החליטה לעלות לארץ ישראל כאשר הייתה בת שנה, כיוון שהגרמנים החליטו להיכנס לבן גזי והערבים שחיו שם החליטו לקחת נשים יהודיות ולחתן אותן עם ערבים אז אחיה של אימא שלה מכר את כל הזהב שהיה להם ועל ידי שמועה הם גילו שאונייה שמגיעה לישראל מחכה להם. דולי מספרת שמשפחתה עזבה את הכל ולקחה איתה רק חיתולים ובגדים של ילדים.

בנוסף לכך היא מספרת שכאשר הגיעו לארץ תנאי המחייה בארץ היו קשים, משפחתה נאלצה לחיות עם מה שהמדינה נתנה להם ."לקחו אותנו ישר למעברות ולכולם היה בית מפח, השירותים היו בחוץ והם היו משותפים לכולם וקראו לשירותים "קליעת בול". היה בחוץ שורה של כיורים כדי שנוכל לשטוף את הכלים וכשאר היה גשם נאלצנו ללכת כל החוף עם מגפיים ארוכים כדי לא לטבוע בבוץ."

בגיל ארבע המדינה נתנה למשפחתה של דולי בית, שם נולדו שאר אחיה. הם היו משפחה רחבה לדולי היו חמישה אחים, בתקופה זו הייתה "תקופת הצנע", והיה קושי רב למשפחתה לאכיל שישה ילדים. על מנת לאכיל את ילדיהם הוריה שתלו עצי פרי בחצר ומהם אכלו פירות אך עדיין עמד קושי בפני הוריה כיוון שלא ידעו לדבר עברית כלל.

אביה ז"ל עבד בעירייה ואימה ז"ל הייתה מטפלת של אחד מהמשפחות בעיר שלהם, היא נהגה לכבס להם, לטפל בילדים שלהם ולעזור בעיקר במטלות הבית. בנוסף היא מספרת שלא נהגו לחגוג ימי הולדת , רק כשאר היו בר מצווה היו לוקחים את המשפחה המצומצמת לכותל והיו מביאים איתם אוכל וכך היו חוגגים בר מצווה. אך למרות הקושי דולי זוכרת את ילדותה כתקופה מדהימה: "אבל הייתה לנו ילדות מאוד מאוד טובה ונהנינו מהילדות שם", "הייתי מאוד מאושרת, הייתה לי ילדות מאוד מאושרת תמיד שיחקנו בחוץ עד מאוחר עם הילדים של השכנים".

דולי הייתה תלמידה חרוצה תמיד השקיעה ולמדה בשיעורים, עד כיתה ז', כיוון שנאלצה ללכת לעבוד על מנת לעזור למשפחתה להרוויח כסף. היא מספרת שהיא זוכרת לטובה את המחנך שלה קראו לו ישראל: "מורה נהדר שתמיד בא ועזר למשפחה שלנו ומידי פעם בא ונתן למשפחה שלי קצת כסף, גם לאחר שהיה בפנסיה עדיין בא לבית שלנו לביקורים".

המקצוע האוהב עליה היה מלאכה הם היו לומדים לתפור, לסרוג, כל מיני עבודות יצירתיות המקצוע השנוא עליה היה חשבון. בבית הספר היה מסעדה ולמי שהיה כסף היה יכול ללכת לקנות אוכל, אך בגלל שהמשפחה של דולי הייתה משפחה מרובת ילדים הם נכנסו וקיבלו ארוחות בחינם וכל יום קיבלו ארוחה צהריים חמה.

באותה תקופה כשאר היה מסיבות כיתתיות היא פעם לא הוזמנה בשל ההפליה שהייתה בין אשכנזים לספרדיים, בתור ילדה הרגישה פגועה מאוד אך כאשר התבגרה למדה כי לא צריך להתייחס לדברים כאלו.

בגיל 18 פגשה את בעלה רחמים ד'ינצי (ז"ל), אומנם רחמים ודולי למדו ביחד והכירו בבית הספר, אך לא דיברו ולאחר כמה שנים רחמים אמר לה שהוא אוהב אותה ושהוא רוצה לצאת איתה. לאחר שנה שיצאו ביחד החליטו להתחתן. בעלה רחמים היה בשירות סדיר בצבא ולאחר שהתחתנו קיבלו צריף ובו גרו שלוש שנים. אחרי שלושת שנים אללו הם קנו בית ליד ההוריה של דולי. שם נולדו שלושת ילדיה: מלי (הבת הבכורה), דודו (הילד האמצעי) וחיים (בן הזקונים). את שמו של חיים החליטו לקרוא על שמו של אביה. הם התחתנו בחתונה צנועה, באו המשפחות והחברים מהצבא של רחמים, אך לאחר 30 שנים ביחד נפרדו ואז היא פגשה את בן זוגה היום, את עמוס.

בשנות העשרים, היא מספרת שהייתה בחורה מאוד חיובית עם המון חברות. הן נהגו לרקוד ריקודי סלונים  ושמעו בעיקר אלביס (בשנות ה-60). דולי נהגה לצאת עם ילדיה הקטנים לגינה ולהיפגש עם חברותיה בזמן שהילדים משחקים בגינה. באותה תקופה היו מעט טלפונים אך הם היו מאוד יקרים ולא יכלו להרשות לעצמם אז הם היו נפגשים ומדברים פנים מול פנים. את החגים חגגו עם הדודים כל משפחה הייתה מביאה את האוכל שלה והם היו מתיישבים סביב השולחן והיו אוכלים כולם יחדיו.

בשעות הפנאי בילתה עם חברותיה ובישלה. אחד התחביבים הגדולים של דולי הוא אפייה ובישול, אך בתור ילדה אף פעם לא נתנו לה להיכנס למטבח ולבשל או לאפות. במהלך נישואיה היא למדה לבשל ולאפות המון מאכלים שונים וכיום היא מבשלת מדהים, וטעים, ואף יודעת להכין את כל המאכלים מכל העדות. כיום היא מכינה את האוכל הטעים ביותר וכל נכדיה מעריצים את כישורי הבישול והאפייה שלה.

 סבתי בצעירותה

חפץ מיוחד – מטפחת הראש

יש לדולי מטפחת, אשר קיבלה מאימא שלה (ז"ל). לפני השינה בכל לילה, היא שמה את המטפחת מתחת לכרית שלה והולכת לישון איתה. היא מרגישה חיבור עז למטפחת וזה בין הדברים החשובים שיש לה.

הזוית האישית

נוי: היה לי מאוד כיף לשמוע על הסיפורים, שמעתי על דברים חדשים שבעבר לא שמעתי והיה מאוד מעניין.

סבתא דולי: תוכנית מאוד מעניינת, נהנתי מאוד מהשאלות זה החזיר אותי חמישים שנה אחורה.