מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים וזיכרונות ילדות

שמי שרה שיפנבאוור לבית בקר, נולדתי בשנת 1946 בעיירת ג'אמבול שברוסיה, בתם הבכורה של צבי ורעיה ז"ל ואחות למלכה ואסתר שתבדלנה לחיים ארוכים, ילידות הארץ. שמי ניתן לי על שם דודתי שרה שנספתה בשואה.

גדלתי והתחנכתי במושבה "מגדל" המשקיפה על אגם הכנרת עד לנישואיי בשנת 1963, השנה בה הקמתי בית בעיר נתניה.

אבי צבי ז"ל היה קצב במקצועו. כאשר אבי הגיע לארץ הוא קיבל אדמות מהיישוב, גידלנו בהם מטעים של תירס ובננות. אבי היה איש גדול ממדים, פתוח, צנוע, אדיב וטוב לב. הוא השתתף בסלילת הכביש מצפון לדרום יחד עם דוד בן גוריון, עזר בקליטת יהודי תימן והיה במשך 15 שנה גבאי בבית הכנסת במושבה. הוא נפטר בשנת 1991. בן 73 היה במותו.

אמי רעיה ז"ל, הייתה עקרת בית, קטנת ממדים, צנועה, אדיבה אך שמרנית, נפטרה בשנת 2000. בת 86 הייתה במותה.

בשנת 1975 עזבו הורי את המושב ועברו לנס ציונה.

אין לי זיכרונות אישיים מהבית ברוסיה, מכיוון שהייתי תינוקת. מהסיפורים שסופרו לי, לאחר הולדתי היגרנו לאוסטריה ושהינו שם כשנתיים עד אשר ההכשרה היהודית העלתה אותנו לארץ ישראל. עוד עולה מהסיפורים שבאוסטריה הצטופפנו בבית קטן בשכונה יהודית עם שכנים נוספים, המטבח, השירותים, והמקלחת היו משותפים לכלל הדיירים, מפגשים חברתיים התקיימו בבית הכנסת בשכונה והיהודים סחרו ביניהם במוצרי מזון. אני מניחה שהמאכלים שאכלנו בשבתות הם אותם מאכלים שמוכרים עד היום: צ'ולנט, חלות, גפילטע פיש, מרק עוף עם אטריות וכו'.

למדתי בבית הספר היסודי "הראל" במושבה "מגדל" מכיתה א' עד כיתה ח'. בית הספר נקרא על שם הראל הראל איליוף ז"ל – חייל שנהרג באחד מהפיגועים במלחמת השחרור.

בבית הספר לא היה חדר אוכל ואת ארוחת הבוקר הבאנו מהבית. כמו כן לא הייתה לנו תלבושת אחידה, חבריי וחברותי היו בני המושבה ובני/בנות כיתתי. במסגרת הלימודים יצאנו לטיולים בסביבה הקרובה. בין התלמידים למורים היה כבוד רב והדדי ולכן לא הוטלו עונשים. זכורה לי במיוחד המורה מנוחה שעטפה אותנו בחמימות ודאגה אימהית.

מסיבות, טקסים, וחגים נחגגו בבקרים במסגרת בית הספר ואירועים משפחתיים נחגגו בבית הכנסת ובמרכז במושבה לכל חברי היישוב. את החגים הדתיים חגגנו בבית בקרב בני המשפחה הקרובה. המאכל האהוב עלי בתקופת ילדותי היה עוגת שמרים וממתקים כמו סוכריות תרנגול ומסטיקים. בשעות הפנאי צפינו בסרטים באולם קולנוע קטן שהיה במושבה, שיחקנו במשחקי חברה כמו 5 אבנים, קפיצה על חבל ותופסת. כמו כן, הצטרפתי לתנועת הנוער "העובד והלמוד" ובמסגרתה יצאנו לטיולים, נפגשנו בשבתות ועזרנו באיסוף מזון ובגדים לנזקקים.

זיכרונות משנות העשרים

בתיכון למדתי בבית הספר "בית יעקב" בטבריה ושם הוכשרתי ללימודי הוראה.

בשעות הפנאי התאספנו מספר פעמים בשבוע בבית התרבות במושבה שם רקדנו את ריקוד ההורה המקובל, בנוסף, צפינו בסרטים ונהגנו לרדת לקומזיץ' בכנרת, שם שרנו שירים בליווי אקורדיון ואכלנו תפוחי אדמה מהמדורה.

התקשורת כמובן הייתה מילולית ופרונטאלית. ביקור אצל חברים היה ספונטני ללא הודעה מוקדמת מראש כפי שנהוג היום. נסיעה לחברים מרוחקים יותר נעשתה על עגלות או שתפסנו טרמפ על טרקטור.

התאקלמות בארץ

לאחר השואה התעקשה משפחתי לעלות לארץ ישראל מטעמים מסורתיים ואידיאולוגים, בעזרת ארגון שנשלח מהארץ הגענו בסוף שנת 1947 אל חוף עתלית באוניית מעפילים. כשהגענו לחוף הלבישו אותנו בזריזות בבגדי קיבוצניקים והעבירו אותנו  לקיבוץ דפנה בצפון שם שהינו כשישה חודשים.

בקיבוץ דפנה עברנו תשאול והוכרחנו למעשה לאכלס את יישוב "הספר", הורי החליטו להישאר בצפון וכך הגענו למושבת מגדל המקיפה על אגם הכנרת.

 שרה בילדותה

ההתאקלמות בארץ לא הייתה פשוטה, הורי התקשו להתחבר לתרבות, היה להם קושי לקלוט את השפה העברית. בבית דיברנו בעיקר רוסית ואידיש. התגוררנו בצריף ללא חשמל עד שנבנה ביתנו. אבי התנדב להיות שומר בישוב בתקופת מלחמת השחרור.

בהכרזת העצמאות של מדינת ישראל הייתי במושבה, פעולה בת שנתיים, סופר על חגיגה עצומה וסעודה כיד המלך שהוגשה בבית הכנסת המקומי לצד אמירות "הלל". למחרת נסגרו שערי היישוב והחברים נאספו לקבלת תדרוך על שמירות ופטרולים כדי להגן במידה ותהיה מתקפת "פדאיונים".

 שרה בילדותה

אהבה ומשפחה

קשרים רומנטיים בין גברים לנשים נוצרו בעקבות מפגשים בין חברי היישוב או דרך קרובי משפחה שהגיעו לביקורים וכבוד רב שרר ביניהם. גברים נהגו לחזר דרך כתיבת מכתבים קצרצרים או הבאת זר פרחים שנקטף בשדות, יציאה לסרט או סתם טיול בכנרת וסביבתה.

היחסים בין ההורים היו יחסי כבוד והם היו מעורבים באופן מלא בנעשה בבית הספר ובפעילותי היומיומית. מטעמי צניעות לא נהגנו לדבר על דברים אינטימיים בינו לבינה. בחורפים נהגנו לשחק במשחקי קופסא, דבר הדומה למונופול והשאלנו ספרים מהספרייה ביישוב.

בעלי זיגמונד (זלמן) שיפנבאוור ז"ל נולד בשנת 1937 בעיירה נרול שבפולין. הוא עלה לארץ בשנת 1948. הכרתי אותו בשידוך, ההכרות נערכה בנתניה, עיר מגוריו, בבית קפה ולאחר כשלושה חודשים, בשנת 1963 במלאת 18 לי, נישאנו במלון "ריץ" בנתניה. הקמנו את ביתנו בנתניה, נולדו לנו שלוש בנות נהדרות. בשנת 1971 התחלתי לעבוד כמורה לחינוך מיוחד עד לפרישתי בשנת 2017.

שרה ובעלה ביום נישואיהם

ליאורה, בתי הבכורה, ילידת 1964, בעלת תואר שני בסיעוד, אחות בכירה במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים הלל יפה בחדרה, מתגוררת בנתניה. ביתי היא סבתא לנויה, עלמה ומנור ואימא לשתי בנות – לירון, סייעת לילדים מתקשים בנתניה וליאל בעלת תואר שני בכלכלה ומתגוררת בתל אביב.

חיה ז"ל, בתי השנייה, נולדה בשנת 1968. עקב רשלנות רפואית בעת לידתה נותרה עם פגיעת מוח. היא התגוררה עד למותה המצער בתחילת 2021 במעון לנכים בנתניה. חיה נפטרה לאחר שנדבקה בווירוס הקורונה.

ליאת, בת הזקונים. ילידת 1976, גננת, מתגוררת בבני ברק, אימא לשמונה ילדים וסבתא לשניים, חלקם עובדים במשרד פרסום וחלקם עדיין תלמידי ישיבה.

כיום אני מוקפת ומקיפה את בנותיי, נכדיי וניני. משפחתנו היא משפחה חמה, מלוכדת, תומכת בעזרה וסיוע הדדיים ובאהבה אין סופית.

גלגולו של חפץ – טבעת זהב עתיקה

חפץ שהיה יקר לליבי היה טבעת זהב עתיקה, צורתה מרובעת שעוצבה ברוסיה לפני כארבעה דורות ועברה בירושה מדור לדור לבת הבכורה במשפחתנו. הטבעת שרדה את מלחמת העולם הראשונה והשנייה ועברה אלי לאחר מות אמי. לצערי הרב הטבעת נגנבה מביתי יחד עם תכשיטים נוספים.

הזוית האישית

סבתא שרה: דניאל ורווה היקרים, זכיתי לפגוש בנערים כל כך מקסימים. נהניתי מאוד לספר לכם את סיפור חיי.

דניאל ורווה: חוויה מאוד מאוד מיוחד. שרה היא אישה מיוחדת וטובת לב. סיפור חייה מרתק.