מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייה של ברוריה פילו

ברוריה עם איתי וחגי
מפוח מבית אבא
האוניה שכמעט טבעה בדרך לארץ ישראל

ההורים שלי היו אנשים דתיים, בין הדמויות המקודשות הם האמינו ברבי מאיר בעל הנס. אשתו של רבי מאיר בעל הנס נקראה ברוריה ואני קרוייה על שמה. נולדתי במרוקו בעיר מרקש, גדלתי בתוך שכונה יהודית דתית, מקומות המפגש של היהודים היו בבית הכנסת. למקום בו גרנו קראו מלאח, כמו גטו. כל היהודים היו מקובצים בתוך המלאח, מסביב היו חומות. נאמר לנו שסגרו את היהודים יחד, כי המלך של מרוקו רצה לשמור על היהודים. היה לנו בית  עם שני חדרים ומטבח והיינו ארבע נפשות.

לאבי קראו חנניה, לאמי קראו תמר, לאחותי הגדולה קראו ג'ורג'ט, שמי הוא ברוריה, ולאחי הקטן קראו יאיש וכולם היום חיים ושלמים.

אבי היה סנדלר ואמי הייתה עקרת בית. אמי הייתה מבשלת פירות וירקות ואף פעם לא היה מחסור במזון, קנינו הכל בשוק המקומי: קנינו פירות ירקות בשר כל מה שהיה צריך. בשבתות היינו אוכלים חמין ולחם ביתי.

 זיכרונות ילדות ממרוקו

בתור ילדה קטנה אני זוכרת שגרנו בתוך שכונה שמסביבה היו חומות וקראו לה "מלאח". בבית הוריי היינו, ההורין ושלושה ילדים ביחד חמישה נפשות. אני זוכרת, שהייתי יוצאת עם אמי לעשות השלמה של קניות בשוק. השוק היה הומה אדם, אני זוכרת את הריחות של התבלינים, הירקות והפירות של האיכרים שהיו נמכרים, רובם היו על הרצפה. הייתי הולכת עם אימא ועל הראש שלה היה קרש מלא לחמים שהיא הכינה בבית בשביל לקחת למאפיה. הריחות של הלחמים ברחוב היו משכרים.

אבי היה שולח לנו ירקות בתוך העגלה עם רוכל כדי להקל על אמי. אני זוכרת שהיה לאבי חנות קטנה וכל היום עבד בסנדלרות. אחותי הייתה הולכת לבית ספר והיתה מגיעה הביתה מאוחר. אני הייתי בגן והיינו מדברים בעברית ולמדנו צרפתית. עד כמה שזכור לי היו לנו יחסים טובים עם שכננו. אמא שלי תמיד לבשה בגד ארוך שקראו לו "כפתן" ואבי לבש גם בגד ארוך שקראו לו "ג'לביה" פחות או יותר התלבשו כמו הערבים המרוקאים. אבי היה לומד אחר הצהריים עד השעות המאוחרות ללמוד בחדר (תלמוד תורה) על מנת לשמר על היהדות ועל המסורת. אני זוכרת את החגים בבית, את כל הבישולים והריחות מהבית, וכל היהודים היו מתקבצים בבית הכנסת לסעודות, ח'פלות, שירים ומזמורים.

בית הספר ושעות הפנאי

חבריי היו בני משפחתי בעיקר וגם השכנים שלי, הם גרו בקרבתי. משחקי הילדות שלי היו: קלאס, חבל, חמש אבנים, סיפורי יהדות. לקראת הערב הייתי משחקת עם אחותי בבית. למדתי בגן יהודי והיו לי יחסים טובים הגננת, היה לנו תלבושת אחידה: חצאית, חולצה, סינר. לא היו לנו טיולים, אבל בחגים היינו עושים תהלוכה בשכונה. לא היו מקצועות בגן, אבל למדנו צרפתית. לא היה חדר אוכל, היינו אוכלים לחם עם ריבה ותה. היו לי ממתקים בבית.

הייתי בבית ספר ממלכתי דתי והייתה לנו תלבושת אחידה. בדרך כלל היה לימודי יהדות: משנה, תלמוד, גמרא, תנ"ך. לבנות היה שיעור תפירה, כלכלת בית, אנגלית ולשון. יום הלימודים ארך עד השעה 16:00. העקרונות החינוכיים שלי הם כבוד לזולת. את רוב הזמן הפנוי שלנו  בילינו בחוגים: דמקה, סייף, מלכת יד, משחקי רחוב: חפש את המטמון, קומן, קלאס, מחבואים. היו גם תנועות נוער: בני עקיבא והנוער העובד.

נערות בקריית שמונה

המוזיקה שהאזנתי לה הייתה מוזיקה אנדלוסית (מוזיקה של יהודי ספרד) ופיוטים (בבית). ריקודים היו ריקודי עם סלונים. בבית מוסיקה מרוקאית בחוץ רוק כגון החיפושיות, אלביס פרסלי ושירים ישראלים כמו של ג'ו עמר' קליף ריצ'ארד ואנריקו מסיס. שירים שממש היו שירי ארץ ישראל היו של דוד זאקי, אילנית, יורם גאון ועוד. רקדנו ביחד עם תלמידי הכיתה וחברה מבחוץ. היה לנו מפגשים במתנ"ס על כוס קפה ועוגה והרצאה מעניינת. ריקודים סלונים וריקודי עם. בשנות ה-20 שלי ביליתי עם חברותיי בטיולים שיחות והליכות במקום מגורי (קריית שמונה) רוב בטיולים היו בחיק הטבע.

זיכרונות מהעלייה לארץ

האנייה שעלינו בה לארץ ישראל היתה אנייה רעועה וישנה. לא אנייה הכי יפה. באחד מימי ההפלגות האנייה עלתה על שירטון וכמעט טבעה. היה זה יום כיפור שכל האנשים היו בצום והתפללו על הסיפון. אנשים בכו, צרחו וצעקו והאנייה היטלטלה וכל האנשים היו מפוחדים וכולם התפללו שיהיה נס והאנייה תחזור למסלולה וכך היה הים נרגע

ממרוקו הבאנו כמה חפצים ביניהם יש מפוח, להדלקת פחמים.

 המפוח שלנו

תמונה 1

הבאנו גם פמוט עתיק שהיה של סבתא שלי, עוד כשגרה בהרי האטלס, זה פמוט להדלקת נרות שבת. בנוסף, הבאנו קומקום מנחושת, שהיו מרתיחים בו מים לתה.

הזוית האישית

איתי סרוסי וחגי סמואל: מאוד נהננו לשמוע ולתעד את סיפורה של ברוריה. גם ברוריה נהנתה לקחת חלק בתכנית הקשר הרב דורי במסגרת כיתת הגימלאים בבית ספר ריגלר.

מילון

מפוח
מפוח הוא מכשיר שנושף אוויר, על פי רוב לצורך שינוע חפצים. בתוך מפוח עשויים להיות מאווררים. קיימים סוגים שונים של מפוחים: מפוחים צנטריפוגליים- בעלי מאיץ. כפות נטויות לפנים או כפות נטויות לאחור. במפוחים צנטריפוגליים האוויר נכנס צירית ממרכז המאיץ ומואץ רדיאלית להיקף בעזרת הכח הצנטריפוגלי. המפוחים הצנטריפוגליים מחולקים לבעלי כניסה בודדת או כניסה כפולה בהנעת רצועות בהנעה ישירה. מפוחים צנטריפוגליים הם מפוחי יניקה אשר בדרך כלל משמשים לתהליכי יניקת אוויר; מפוחים בלחצים נמוכים וגבוהים, מפוחים שיודעים להעביר רק אוויר, אוויר רווי בשמן, אוויר עם חלקיקי נסורת או חלקיקים ארוכים המסתבכים במאיצים רגילים ועבורם ניתן למצוא מפוחים מיוחדים שידעו להעביר את החומרים האלה, הכל לפי הדרישות והמפרט שצריך לאותו מפוח. מפוחים ציריים / שואבים ציריים- בעלי כנפיים המורכבות על ציר מרכזי הפועלות בשיטת דחיפה או שאיבה של אוויר על ידי פעולת סיבוב על ציר מרכזי. במפוחים ציריים זרימת האוויר היא במקביל לציר המאיץ כך שהכניסה והיציאה באותו כיוון, האצת האוויר במפוחים ציריים מתבצעת על ידי מבנה כנף המאיץ הגורם להבדל לחצים בין שני צדדיו. סיבובי המאיץ יוצרים לחץ דינמי גבוה ולחץ סטטי נמוך. המאיץ המסתובב סביב צירו ומזיז "שרוול" אוויר מקביל לצירו. את המפוחים יש להפעיל כאשר כיוון הסיבוב תואם את צורת הכף, ישנם מפוחים ציריים עם מבנה כנף המתוכנן כך, שיעילותם זהה לשני כיווני הזרימה, הוצאה והכנסת אוויר.

סיף
"סיף"-סיוף הוא ענף ספורט שהתפתח מתוך טכניקת קרב. מקור הסיוף בקרב חמוש, לרוב בין שני אנשים (דו-קרב), שבו משתמשים בנשק קר בעל להב ארוך ובמגן יד. את התקפת אחד היריבים הודף היריב השני בעזרת הלהב של כלי הסיוף שלו. בסיוף מתקיים מגע ישיר בין כלי הנשק, בעוד שבקרב סכינים ההגנה מתבצעת באמצעות התחמקות או תקיפת היד, ובקרב חרבות בימי הביניים היו הודפים את היריב באמצעות מגן. הסיוף הוא ספורט אולימפי, ונמנה עם ענפי הספורט המייסדים עם חידוש המשחקים בעת החדשה. ענף הסיוף מחייב ריכוז, הפעלה של הגוף וקואורדינציה, ובאותה מידה גם כוח פיזי רב ומהירות מרובה ולכן נחשב לענף ספורט מתוחכם וקשה, פיזית ומנטלית.

מרקש
מרקש היא עיר מדברית בדרום מערב מרוקו למרגלות הרי האטלס. מיליון תושבים (נכון ל-2010) שרובם ממוצא ברברי. מקור אפשרי לשם העיר הוא מהשפה הברברית, שבה פירוש המילים mur akuch הוא "עיר האלוהים". העיר, המכונה גם "העיר האדומה" על שם צבעם האופייני של בנייניה (בעיקר בעיר העתיקה), מוגדרת משנת 1985 על ידי אונסק"ו כאתר מורשת עולמית. תיירים רבים פוקדים אותה מדי שנה והיא זכתה לכינוי "פריז של מרוקו" הודות לפניני האדריכלות הרבות בה.

ציטוטים

”באחד מימי ההפלגות האניה עלתה על סירטון וכמעט טבעה“

הקשר הרב דורי