מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייה של אהובה גרץ

תומר וסבתא
החתונה של סבא וסבתא שלי
ילדות, בגרות וחיי משפחה מאושרים.

קוראים לי אהובה גרץ. נולדתי בישראל בישוב חוואסה או בעברית, מחצבה.

גדלתי במשפחה  עם אחות אחת שקראו לה נועה, שנולדה חמש שנים אחריי בדיוק, כך שחגגנו יום הולדת באותו היום. לא שיחקנו ביחד כי פער הגילאים מאוד גדול, וכמובן שרבנו לפעמים. הוריי לוי וגיטה היו ניצולי שואה, היו בגרמניה במלחמת העולם השנייה, ואחרי המלחמה בשנת 1949 הם עלו לארץ ישראל.

הם סיפרו לי הרבה על השואה, ועל מה שהם עברו, הם חשבו שזה משהו שאני צריכה לדעת.

גרנו כל המשפחה בבית נטוש, בישוב שנקרא חוואסה, או בעברית מחצבה. לישוב קראו בשם זה, מכיוון שהיישוב נמצא ליד מחצבה. הערבים נטשו את הישוב הזה, והיהודים גרו בבתיהם.

הייתי ילדה מאוד חברותית, והיו מסביבי תמיד, הרבה חברים. בעיקר אלו שגרו לידי.  שיחקנו ביחד בקלאס ובחמש אבנים (הייתי ממש טובה בזה). הלכתי כמעט לכל מקום עם חבריי בלי ההורים, לפעמים אמא שלי הייתה צועקת לי ולחבריי ללכת לגן לשחק. גדלתי ממש מאושרת ושמחה.

אחריי גיל שש עברתי לחיפה. המעבר לחיפה היה רגיל, בלי בעיה ולא התגעגעתי לחבריי בחוואסה.

בבית הספר שלי המורים אהבו אותי, הייתי מאוד טובה בספרות ובחיבור. אפילו עזרתי לעולה חדשה, שהגיעה לבית הספר. אני מאוד אהבתי לקרוא ספרים.

פעמים רבות נסעתי עם משפחתי לים, והיה לי ממש כייף. כל פעם שבקרנו בים, הייתי שוחה לרפסודה מאוד רחוקה, ושם הייתי עולה עליה, קופצת ממנה ושוחה חזרה לחוף. פעם אחת בדרך חזרה לחוף, הייתה מערבולת בים, נסחפתי למערבולת וזה היה מאוד מפחיד, הייתי חסרת אונים, למזלי, שני אנשים גררו אותי מחוץ למערבולת אל החוף, ומשום מה תמיד חשבתי שאני אשמה ועשיתי משהו לא טוב.

כשבגרתי למדתי בטכניון. הייתה לי דודה, שהייתה לה חברה, ולה בן בשם יוסף (יוסי שם חיבה) שגר בתל אביב. היא חשבה שאנחנו מתאימים, כי היינו שנינו סטודנטים רציניים, ובהמשך אני אף עבדתי כמנהלת ספרייה בטכניון. יוסי עבד ועדיין עובד כמהנדס באלביט. דודתי ואמו הכירו בנינו.

כשהגעתי לתל אביב, יוסי חיכה לי בפארק על יד השכונה שלו. דיברנו, ואחרי זה הלכנו לראות סרט. מצאנו חן אחד בעיני השני והיינו  חברים כשנה.

התחתנו בשנת 1971 בשמחה ובאושר, מה שנמשך גם  עד היום. בחיפה נולדו לנו שלושה ילדים: אפרת, שי וטלי. וכיום יש לנו ארבעה נכדים: איתי, כרמל, שירה ותומר.

עכשיו אני ציירת וסופרת. בזמן האחרון אני לא מציירת הרבה, אבל אני רוצה לחזור לצייר יותר. אני הכי אוהבת את הבוקר מכיוון שאפשר לראות שהיום משתנה לאט לאט, והופך מבוקר לצהריים ומצהריים לערב.

הזווית האישית

תומר: מאוד אהבתי לראיין את סבתא שלי, למדתי עליה דברים שלא ידעתי. אני מאוד שמח שהשתתפתי בתוכנית הקשר הרב דורי. תעוד הסיפור, עזר לי מאוד להכיר יותר את סבתא שלי

מילון

חוואסה
ישוב שהוקם בשנת 1938 והתמקם באזור שעכשיו נקרא "נשר".

ציטוטים

”"אני הכי אוהבת את הבוקר מכיוון שאפשר לראות שהיום משתנה לאט לאט והופך מבוקר לצהריים ומצהריים לערב". “

הקשר הרב דורי