מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור חייהם של סבי וסבתי

סבא יהושוע ואני עמית
סבא בצעירותו
עולים לארץ, שומרים על המסורת ומשתלבים כישראלים

סבא שלי יהושוע וקנין סבי נולד כיעיש וקנין, בעיר פז שבמרוקו ב-2.1.1942, י' בטבת התש"ז.

בשנת 1953, סבי, שישה מאחיו, והוריהם עלו ממרוקו ארצה. כאשר הגיעו לישראל הם הגיעו למחנה העולים "שער העלייה", במחנה זה החליטה הסוכנות היהודית היכן ואיך תגור כל משפחה. בהתחלה ביקשה משפחתו של סבי, להתגורר בחיפה, אך לבסוף הם שובצו במושב ברוש במועצה האזורית בני שמעון.

סבי למד בבית הספר היסודי בברוש, שם גם "עברתו" את שמו מיעיש ליהושוע. סבי גדל המשיך ולמד בתיכון "שבח" בתל אביב, שם למדו מקצועות בתחום האומנותי כגון: נגרות, פחחות ועוד. בנוסף, למדו גם מקצועות לימוד ריאלים כמו מתמטיקה ואנגלית.

סבי נישא לסבתי ב- 2.3.1966  ונולדו להם 8 ילדים.

סבי לחם בכמה ממלחמות ישראל: מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום כיפור. לחם בכמה אזורים בארץ וגם בסיני, בתעלת סואץ ובעזה. סבי מאז ומעולם לחם בחיל השריון, היום ביתו, דודתי אפרת, משרתת בחיל זה בתפקיד קבע. לתקופה מסוימת הוא הועבר לבסיס חיל האוויר בחצרים, ובאחת המלחמות הוחזר לחיל השריון.

בעת מלחמת ההתשה, סבי לחם בתעלת סואץ, המלחמה התנהלה בימי הקיץ החמים, סבא שלי ועוד כמה מחבריו הלוחמים נחו מתחת לטנק, כאשר הם ראו את כוחות האויב מתקרבים הטנקיסטים עלו והניעו את הטנק.

סבא שלי מספר שמלחמת יום כיפור פרצה בהפתעה גדולה ובחוסר הערכות של המדינה ולכן הכל קרה כה מהר, הגיוס עצמו וההתקפות של צבאות ערב עלינו. "כשפרצה מלחמת יום כיפור באו מלא משאיות, משאיות גדולות וצבאיות כאלו שאפשר לזהות מכל מקום. הם באו והתחילו לאסוף אנשים מכל מקום, הם אפילו הוציאו אנשים שהיו בבית הכנסת בזמן התפילה. הם לקחו אותי ביום כיפור עצמו ואמרו שצריכים אותנו בחזית ושעומדת לפנינו מלחמה קשה ."

מלחמת יום כיפור אכן הייתה קשה ולקחה איתה הרבה אבידות למדינתנו.

סבא שלי  עבד בחברת מושבי הנגב כמנהל חקלאי במשך 22 שנים, עד שנפצע קשות בגבו ולא יכל להמשיך בעבודתו עקב פציעה זאת.

תמונה 1
סבא יהושוע לאחר הפציעה

לכן, הוא עבר לעבוד במשק, בביתו, ובעיקר טיפל בלול התרנגולות שהיה ברשותו. עד היום סבי וסבתי מתגוררים במושב ברוש. סבי הוא אדם דתי, שומר מצוות, הולך בחוקי ה'. בחברת המשפחה הוא יודע איך להצחיק אותנו והוא אוהב לפנק את כל הנכדים ולהקדיש ולתת לכולם תשומת לב ואהבה.

תמונה 2
סבא עם אמא שלי ואחיה הקטן

סבתא שלי רוחמה וקנין סבתי נולדה כריימונד הרוש, בעיר מקנס שבמרוקו ב- 28.9.1946, בכ"ב בתשרי התשכ"ה  בתם של מזל (ז"ל) ומכלוף (ז"ל). סבא מכלוף, בן לרב מסעוד ואשתו בודהה. וסבתא מזל היא בת לרב שאול (כשם אחיה של סבתי) ואשתו רוחמה, (כשם סבתי).

לסבתי עוד 9 אחים, אלי (אליהו) ז"ל, יעקוב, שולה, יפה, שאול, אשר ובת שבע. אלי ז"ל נפטר בקיץ 2012 מסרטן העצמות. סבתי ואלי היו קרובים מאוד. בזמן מחלתו הייתה סבתי נוסעת לחיפה, עיר מגוריו, בשביל לעזור לו. היא הייתה נוסעת איתו לבית החולים יושבת איתו, ומארחת לו חברה. כאשר אלי נפטר, סבתי הרגישה נורא וכל יום בכתה, כל דבר הזכיר לה את אלי אך היא אינה יכולה לדבר עליו הרבה. אלי היה אדם מדהים ואוהב. וגם כשהיה חולה וחלש הוא עדיין היה פיקח ומאוד צלול. יהי זכרו ברוך.

תמונה 3
אלי ז"ל, אחיה האהוב של סבתי

במרוקו, ובהמשך גם בארץ, השפות העיקריות בהן דיברו בבית סבתי היו מרוקאית צרפתית ועברית. במרוקו למדה סבתי בבית הספר "אליאנס" שבו שפת הלימוד העיקרית הייתה צרפתית אך המון ילדים עבריים למדו שם. בשנת 1954 סבתי הייתה בת – 6 ולכן היא נשלחה ישירות לבית הספר.

המניעים אשר גרמו למשפחתה לעלות לארץ היו רגשות ציוניים בעיקר. הוריה ביקשו לעלות לארץ הקודש וכאשר הם שמעו שישראל פתחה את שעריה ליהודים החליטו לעלות ארצה. מסלולם לארץ כלל נסיעה ממיקנס באוטובוס לעיר הנמל קזבלנקה, משם הם נסעו למרכז העולים שם שהו כ- 20 ימים. משם, שטו באוניה איטלקית שהעבירה אותם ממרוקו לצרפת. הם שהו כ – 3 ימים בצרפת והפליגו משם אל ארץ ישראל.

כשהגיעו לארץ התיישבו סבתי ומשפחתה במושב "הודיה". הם הגיעו בערב חג סוכות. סבתי מספרת שהם הגיעו לבית  ובתוכו חיכו להם שש מיטות ברזל, כיסאות, שולחן עץ ושני ארגזים שבתוכם היו עופות, דגים, ומעט ירקות שהביאה להם שכנתם שעלתה מעיראק. הוותיקים במושב קיבלו את המשפחה של סבתי בסבר פנים יפות, הם הרגיעו אותם ואמרו להם שהכל יהיה בסדר, למרות הקשיים.

לאחר תקופה קצרה בה שהו במושב "הודיה", עקרו לבאר שבע ולבסוף עברו ל "תל חנן" בעיר חיפה אשר עד יום מותם התגוררו שם סבא וסבתא רבתא שלי מזל ומחלוף(ז"ל).

הקשיים אותם חוותה סבתי בארץ זכורים לה עד היום, מהחורפים הקשים , החשש מפריצות הפדאיונים בלילות, פערי השפה והתאקלמות בחברה ובבית הספר.

סבתי למדה והתחנכה בבית ספר "ישורון"

" אני זוכרת שבאתי לשם ונכנסתי לכיתה, היו שם המון ילדים והם כולם הסתכלו עליי והתחילו לומר דברים בעברית ואני זוכרת שלא הבנתי כלום, פחדתי. הייתה בכיתה אישה שדיברה צרפתית והיא התחילה לדבר איתי. אני זוכרת שהיא ניגשה אליי ואמרה לי: Bonjour [שלום] , Quel est ton nom? [איך קוראים לך?]

ועניתי לה, Je m'appelle Raymond [קוראים לי ריימונד]. ולאחר מכן היא אמרה: [לא, מעכשיו קוראים לך רוחמה]   Non, à partir de maintenant tu t'appelles Ruhama

כל כך הופתעתי שפשוט כך שינו לי את השם, את הזהות שלי."

כשסבתי הגיעה לארץ החליפו שמות כמעט לכל העולים שהגיעו מהגולה לשמות עבריים. סבתא שלי מוסיפה ומספרת, שבהפסקות ילדים היו רודפים אחריה כדי לשמוע אותה מדברת צרפתית אבל היא כל כך נבהלה וברחה והתחבאה בשירותים.

סבי וסבתי היו שכנים במרוקו, וכשעלו לארץ המשיכו משפחותיהם לשמור על קשר הדוק ובחופשות וחגים היו נוסעים ומבקרים אחד את השני. הם נישאו בשנת 1966 וסבתי הביאה לעולם 8 ילדים.

תמונה 4
סבא וסבתא באירוע של חברים במושב

ב – 30.12.1968,  נולדה אמי, סמדר. לאמא שלי 4 ילדים, אחותי הבכורה דניאל, אחי אביתר אחותי נעמה, ואני.

תמונה 5
סבתא ואמא בטיול

בצעירותה סבתא שלי עבדה עם ילדים בעלי צרכים מיוחדים בכפר חסידים. מאוחר יותר, לאחר שנישאה, סבתי בעיקר טיפלה בילדיה וכך גידלה את אמי ואחיה. מאוחר יותר סבתי עבדה במעבדה למחלות עופות, בחווה החקלאית בגילת.

סבתי אישה דתייה ומאמינה ביותר, היא מקפידה להתפלל שלוש פעמים ביום ולקרוא תהילים באופן יומי. סבתי מאמינה במעשי חסידים ולכן היא עושה ומקיימת המון מצוות כמו לבצע את תהליך טהרת המת לנשים לפני קבורתן, מתנדבת כל שבוע בבסיס צנחנים "שפיפון", שם היא תופרת כיסויים מבד לקסדות הלוחמים ומכינה להם אוכל. אני גאה בסבתא שלי ובאיך שהיא פעילה ותורמת לחברה.

היא אוהבת לבשל לכולם אוכל ולספר לנו סיפורים על היום שלה ולשתף מתכונים.

הזוית האישית

עמית: אני נהנתי כל כך לדבר עם סבא וסבתא שלי על העבר שלהם ולגלות עוד על עצמי ועל מאיפה באתי. לדעת את הדברים שהם חוו כאשר הם עלו לארץ ולשמוע על הקשיים, הצחוקים, המלחמות גרם לי להתחבר יותר ולהעריך יותר את מה שיש לי ולהבין שהעובדה שאני נמצאת פה , היא לא מובנת מאליה וסבי וסבתי היו צריכים לעבוד קשה בשביל להגיע לפה ובשביל לתת לדורות הבאים את החיים שהם חפצו בהם. בנוסף, היה לי כיף ללכת לסבא וסבתא ופשוט לדבר איתם, ולראות איך הם מתרגשים לשתף אותי בסיפורם. אני מרגישה שהחוויה הזו תרמה לי הרבה וגרמה לי לראות דברים באור קצת שונה.

סבא יהושוע: לדבר עם עמית על חיי ובעיקר על המלחמה והמשק היה מהנה, אני רק יכול לקוות שהיא תיקח את הסיפורים שלנו ואולי דרך זה תזכור אותנו גם כאשר לא נהיה פה בשביל לספר אותם.

סבתא רוחמה: נהנתי לשבת עם הנכדה שלי ולדבר איתה בסיפורים שלי לראות אותה גדלה בארץ ישראל בשמחה ואושר, היה שווה את כל מה שעברנו.

מילון

בית הספר "אליאנס"
בית ספר שהוקם ב-1892 בשכונת נווה שלום, בצפון יפו. המטרה שלו הייתה להקים מערכת חינוך עברית וציונית שתחליף את החדר המסורתי, בעקבות העלייה הראשונה והתפתחות היישוב היהודי. כיום, התיכון נחשב לאחד מבתי הספר המובילים בתל אביב ובישראל על פי המדדים הלימודיים והחינוכיים המקובלים.

פדאיונים
כינוי משותף לקבוצות טרור שונות, לא בהכרח קשורות זו בזו, של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמי ממשל במדינות ערב והסתננו לישראל למטרות פיגועי טרור החל מתחילת שנות ה-50 ועד למלחמת סיני. קרוב לאלף ישראלים נרצחו בפעולות אלה. פעילות הפדאיון יצאה בעיקר מרצועת עזה ומהגדה המערבית, ולשם כוונו פעולות התגמול של ישראל.

טהרת המת
תהליך של רחיצה וניקיון, פנימי וחיצוני, אותו נוהגים לעשות לגופת המת, טרם שמלבישים אותו בתכריכים לקראת קבורתו. בעת הליך הטהרה מתנהגים המטהרים עם הנפטר בכל הכבוד הראוי, כאילו היה עדיין חי, רואה ושומע אותם. גברים עוסקים בטהרת גברים, ונשים עוסקות בטהרת נשים. כיום מתבצע הליך הטהרה בבית הלוויות או בבית העלמין. יש העושים זאת תוך אמירת פסוקים. רוחצים כל איבר בנפרד, ולאחר מכן יוצקים על כל גופו של הנפטר 9 קבין של מים.

ציטוטים

”הם לקחו אותי ביום כיפור עצמו ואמרו שצריכים אותנו בחזית ושעומדת לפנינו מלחמה קשה.“

”לא, מעכשיו קוראים לך רוחמה. כל כך הופתעתי שפשוט כך שינו לי את השם, את הזהות שלי.“

הקשר הרב דורי