מאגר סיפורי מורשת

סבי דן וילנסקי נולד בבנימינה ב1939.

סבי גדל במושבה בנימינה. המושבה בנימינה נחשבה לסיפור הצלחה, לגולת הכותרת בפעולת ההתיישבות לאחר מלחמת העולם הראשונה, מפעל התיישבותי רחב וייחודי שבא לידי ביטוי בתכנון, בהיקף הביצוע, בהשקעות ובנוף האנושי.

מגוון חידושים טכנולוגיים וניסויים חקלאיים, שהלכו ונתגבשו עד להקמת בנימינה כיישוב לדוגמה והשלמת ייבוש ביצות שוני וכבארה, הביאו לשינוי מסיבי בנוף האזור כולו ובמאפייניו. אזור מוכה קדחת, מהקשים ביותר שהיו בארץ, הפך למרכז התיישבות וחקלאות הראויים להתפעלות, ששינו את פני האזור כולו. קבוצות הכשרה שונות שעלו להתיישבות במושבה החלו את דרכם בחוות סביב המושבה – ב"שוני" ובחאן "זרעוניה".

באוקטובר 1922, שנת תרפ"ב, נסתיימה בניית הבתים ביישוב החדש. הרכב הקבוצה שנקבע סופית: 30 חברים, בני המושבות הוותיקות מיהודה והגליל, משוחררי הגדודים העבריים, בוגרי מקווה ישראל, בוגרי לימודי חקלאות בקליפורניה והולנד ועולים בעלי הון שחפצו בחקלאות. אליהם הצטרפו בני זיכרון יעקב שאדמותיהם בבנימינה.(אתר מועצה מקומית בנימינה גבעת עדה)

בשנת 1948, בהיותו כבן תשע התקבל סבא שלי לבית ספר מקצועי בחיפה, בו למדו ארבע שעות ביום לימודים עיוניים, וארבע שעות עבדו בבית המלאכה. סבא נסע כל יום ראשון לחיפה, וחזר הביתה לבנימינה רק ביום שישי, כדי לבלות עם המשפחה בשישי שבת.

בבית המלאכה למדו לבצע עבודות נגרות, ועבודות מלאכה שונות. בהגיעו לגיל שלוש עשרה, סבי לא גבה עדיין, והיה ילד נמוך במיוחד, שלא הגיע  לשולחן העבודה בבית המלאכה.  מאחר וסבא לא הגיע לשולחן העבודה, המורה הכין לו שרפרף כדי שיגיע לשולחן העבודה.

כאשר המורה הכין את השרפרף, סבא מאוד נעלב, וכל התלמידים צחקו עליו. סבי זוכר זאת כחוויה לא נעימה. אך למזלו של סבא, לאחר שנה הוא החל לצמוח לגובה, ולא נזקק  יותר לשרפרף. הוא עבר בגובה את כל התלמידים שצחקו עליו, בשנה הקודמת. כיום סבא שלי הוא בחור גבוה. וסבא עדיין שומר את השרפרף שהמורה הכין עבורו.

השרפרף של סבא

מסקנה לחיים מפי סבא דן: "אל תתן לאירוע זמני להשפיע על מצב הרוח שלך"

הזווית האישית

עידו –אני וסבא מאוד קרובים אחד לשני, מערכת היחסים שלנו שונה ומיוחדת מהרגיל. הייתי מאחל לשנינו להמשיך להישאר ביחד, ולהיות חברים טובים ושהמצב לא ישתנה לעולם. ואני אוהב את סבא מאוד מאוד.