מאגר סיפורי מורשת

סבתא רבתא שלי,  אילנה ז״ל, נולדה בהונגריה בכפר קוטאי בשנת 1927. היא נולדה להורים ברוך ורוזה פרנק. היא גדלה בבית דתי, עם אח אחד וארבע אחיות. מגיל 6 בערך עד גיל  10/ 11 היא למדה בבית ספר. כשסיימה ללמוד הייתה עוזרת לאבא שלה במכולת שהייתה לו, ולאמא שלה בעבודות הבית.

המשפחה של סבתא שלי היו המשפחה היהודית היחידה בכפר. לפי מה שהיא סיפרה היא אמרה שהגרמנים התייחסו אליהם יפה וכיבדו אותם עד שהתחילה מלחמת העולם.  כשהתחילה השואה הפרידו אותה מכל בני המשפחה שלה והיא הייתה לבד. היא הייתה רק בת 16 כשהתחילה השואה, שלחו אותה למחנה באושוויץ.

סבתא זוכרת, מן המחנה, שהם היו בלי נעליים ועם כפכפים או יחפים והיה להם מאוד קר. היא זוכרת שגילחו לכולם את הראש.  לבנות היו נותנים עבודות קשות פיזית שרק בנים היו יכולים לעשות, ונתנו לנשים כדורים כדי שלא יקבלו מחזור. במחנה גם עשו לה את הקעקוע עם המספר על היד שלה. היא סיפרה שהיא זכרה גם שהיו שם כמה יהודים שהיו מלשינים לנאצים לגבי דברים שהיהודים האחרים היו עושים, או עם עשו דברים שאסרו עליהם הנאצים, בתמורה לזה הנאצים הביאו להם אוכל ושתייה ושמרו עליהם והגנו עליהם.

בסוף המלחמה, הגיעו הרוסים מרוסיה ושיחרו את המחנה. אחרי שנגמרה השואה סבתא גילתה שההורים שלה, אחותה הקטנה, סבא וסבתא שלה, הדודים ובני הדודים שלה נפטרו בשואה. היא הייתה בת 18 בערך כשהשואה נגמרה. סבתא סיפרה שכל היהודים ששרדו אחרי השואה, הלכו לעבוד במחנה עבודה בהונגריה, שם התקבצו כל היהודים שרצו לעלות לארץ ישראל. ושם במחנה היא פגשה את סבא רבא שלי, יונה ז״ל. ובגיל 19 הם התחתנו והביאו את הילד הראשון שלהם, ברוך.

הזוית האישית

היה לי מאוד עצוב לשמוע את כל הדברים שסבתא שלי סיפרה ועברה בעצמה. כל פעם שסבתא שלי הייתה מספרת לי סיפורים מהשואה ודברים שעשו לה שם הייתי ממש עצובה שזה מה שהיא עברה ושזה מה שעשו להם שם. הייתי רוצה קודם כל להספיק להיפרד ממנה ולהגיד לה כמה שאני אוהבת אותה וכמה שאני גאה שהיא סבתא שלי.