מאגר סיפורי מורשת

סבא שלי, סבא אליעזר, נולד בשנת 1940 בתל אביב.

לסבא יש לו זיכרונות עוד מתקופת הבריטים, כשהיו מסיירים ברחובות תל אביב. הסיפור הזה מספר את סיפור הפמוטים שעוברים ועוד יעברו מדור לדור ומסמלים את אהבתם של החלוצים הצעירים שעלו לבדם מפולין לארץ ישראל.

סיפורו של חפץ – סיפור הפמוטים – על פי נקודת מבטו של סבא אליעזר – סבא של דניאל

"ההורים שלי, אברהם ואסתר אפשטיין, עלו בנפרד לישראל. אבא שלי אברהם עלה לארץ בשנת  1926, מהעיר ביאליסטוק שבפולין. אמא שלי אסתר, עלתה בשנת מהעיר 1932 מהעיר פינסק שבפולין.

אמא עלתה לארץ, אחרי שסיימה את לימודיה בגימנסיה העברית בפינסק. הוריי הכירו בארץ, התאהבו והחליטו להתחתן. כאשר הם רצו להתארס, אבי ביקש להיפגש עם ההורים של אמי ולבקש את ידה.  הוא שט באונייה חזרה לפולין, כדי להיפגש עם הוריי אימי. לסבא שלי קראו ישעיהו לייב ברגמן, ולסבתא שלי ריזל ברגמן, אותם מעולם לא הכרתי, הם נשארו בפולין ונספו בשואה. ההורים של אימי נתנו את הסכמתם לחתונה, ואבא שלי קיבל מהם במתנה, לכבוד החתונה, את הפמוטים שהם קנו כמה שנים לפני, בשנת 1930. הפמוטים כיום הם בני תשעים ואחת שנה.  הפמוטים היו אצל הורי עד שאבי נפטר, אז  אמי עברה להתגורר בקיבוץ אפיקים, שם חיה שמונה שנים. היא נפטרה בדיוק באותו התאריך העברי שבו אבי נפטר שמונה שנים לפניה, זה היה בשנת 1981.

הפמוטים  עברו אצל ישעיהו לייב ברגמן (סבא שלי) וריזל ברגמן (סבתא שלי), משם הפמוטים הגיעו לאבא שלי, אברהם אפשטיין, ואז אל אימי אסתר אפשטיין, וכשהיא נפטרה הם עברו אלי.  אני לקחתי את הפמוטים מבית אימי אלי, והפמוטים האלו יקרים מאוד לליבי. הם נמצאים בביתנו כבר ארבעים שנה. הפמוטים עברו במשפחה לאורך דורות, והם מזכירים לי את בית הורי ואת הילדות. הפמוטים לא בשימוש יום יומי, והם משמשים רק בקידושים של כל המשפחה, פעם בשבועיים. כל שאר הזמן הם משמשים כמזכרת להוריי. אני רוצה להעביר את הפמוטים לבתי רונית, אמא של דניאל, והיא תעביר אותם בבוא העת לבתה מיקה, אחותו הצעירה של דניאל".

הפמוטים שנתנו כמתנת חתונה לסבא רבה שלי

 סיפורה של  תמונה –

ב1950, לאחר קום המדינה, הדוד משה אח של אבא שלי, ואשתו צ'רנה הגיעו לארץ לביקור מארגנטינה. בתמונה מצולמים כל המשפחה שלי מצד אבא שחיו בארץ, כולל ההורים שלי, אני, אחי יונה וגם הדודים והדודות שלי מצד אבא. התמונה תלויה אצלנו בבית ועד היום נשמרת קרוב לליבי כי היא חשובה לי ומזכירה את המשפחה שלי שחלקם כבר לא בחיים.

ליל הסדר שלי –

ליל הסדר שהכי זכור לי, זה ליל הסדר של שנת 1953 שבו הייתי בן שלוש עשרה. מסביב לשולחן הסדר, היו רק בני משפחתי, אמי אבי ואחי הקטן יונה. אני לא השתתפתי בהכנות, כי אמי לא הייתה זקוקה לעזרה. בליל הסדר ההוא לא היו מאכלים מיוחדים, אלא מאכלים שנהגנו לאכול בליל הסדר, כמו: גפילטע פיש וקרפלעך. בליל הסדר ההוא לא החבאנו את האפיקומן. אבי היה נוהג לפני הארוחה לפזר פרורי לחם, ויום אחרי לחפש אותם, עם נר בכל פינות הבית. כשהוא היה מוצא, הוא היה אוסף אותם עם נוצה לתוך נייר עיתון, ואת הנייר שרפו במדורה כמנהג שרפת החמץ. אין לי זיכרון מיוחד מהפסח הזה אבל הוא בין הסדרים שהכי זכורים לי.

הזווית האישית

דניאל (נכד): היה לי מדהים, להכיר ללמוד, ולשמוע עוד על סבא שלי, סיפורים שהוא חווה. נהניתי לשמוע מסבא שלי על התקופה שהיתה אז, על אנשים מהמשפחה שלי שלא זכיתי להכיר, על מנהגים שהיו אז. קיבלתי עוד זמן איכות עם סבא שלי, שאני מאוד אוהב ומרגיש קרוב שאליו. אני מאחל לסבא הרבה בריאות ועוד הרבה שנים ביחד איתנו.

אליעזר (סבא):היתה לי חוויה להכיר את המורה שלו, ואת החברים החדשים של דניאל בקיבוץ. אני מאחל לדניאלי את כל הטוב שבעולם. ואני מאחל לעצמי עוד הרבה שנים איתו, זכיתי להיות מאוד קרוב אליו בשנים הראשונות של חייו.