מאגר סיפורי מורשת

שמי מירי בלוך, זהו סיפורי:

העשור שלי משתלב עם העשור הראשון של מדינת ישראל. נולדתי כמה חודשים אחרי שקמה המדינה, בשכונה שרוב תושביה היו פליטים מהשואה. גרנו בצריף קטן שחלקנו עם עוד כמה משפחות. היה מטבח משותף, שירותים משותפים וחדר לכל משפחה. היינו ארבע נפשות בחדר קטן. מעבר לקיר המשותף לחדר שלנו, גרה אישה ערירית שכל משפחתה נספתה בשואה ושלושת ילדיה נרצחו לנגד עיניה. קראנו לה "המשיגנע רבקה", המשמעות בעברית: "רבקה המשוגעת." היא הייתה צורחת בלילות שהנאצים באים ומדי פעם השכנים הזמינו אמבולנס, ואחרי כמה ימים הייתה שבה לחדרה הקטן. כל ילדי השכונה פחדו ממנה ואף אני נמנעתי מלעבור ליד הדלת של החדר שלה.

כשהייתי בת שש בערך, פרצה מלחמת  סיני (מבצע קדש), בה נלחמה ישראל עם המצרים. לילה אחד, הייתה אזעקה בחיפה וכל השכנים הצטופפו בחדר אחד בצריף ששימש כמקלט. השמועה הייתה שצה"ל, חיל הים, הכניע ספינה מצרית שנקראה "איברהים אל אוואל", שהובאה לנמל חיפה. רבקה המשוגעת ישבה על כיסא וחיבקה אותי ואת אחותי והרגיעה אותנו במילים שקטות. היא לא צעקה אז ולא הייתה "משוגעת". אני זוכרת היטב את הלילה ההוא. היום אני יודעת להגיד, שבתוך מוראות מלחמה היא תיפקדה כאדם רגיל… בחיים נורמליים ליוו אותה כל הפחדים והאיימים שחוותה בשואה. זמן קצר אחרי מבצע קדש, היא חזרה לצעוק בלילות והאמבולנס שבא לקחת אותה לאשפוז שוב לא החזיר אותה אלינו. היא נעלמה מהשכונה, אבל הלילה בו הייתה אזעקה בחיפה והחיבוק של האישה האומללה נשאר בזיכרוני.

רוב התושבים של השכונה ההיא, בהדר הכרמל בחיפה, היו כאמור ניצולים שהצליחו להקים משפחה חדשה ולשקם את חייהם. לכל אחד היה סיפור מצמרר ולכל אחד היה פריט אחד או שניים שהצליחו להציל מהתופת. אני הכי הצטערתי שלא נשארה אף תמונה של הסבים שלי, לא מצד אמי ולא מצד אבי. אינני יודעת איך נראו. אם כי אבא שלי תמיד אמר שאני מאד דומה לאימא שלו שעל שמה אני קרוייה. לא נשאר חפץ מאז, לא נשארת תמונה למזכרת. אבל בכל יום שישי אימא שלי הדליקה נרות שבת, הליטה את פניה ולחשה משהו מעבר לברכה של שבת שלום – משהו שקשור לגעגועים ולכאב על אלה שאבדו. כל מוצאי שבת אבא שלי עשה הבדלה והזכיר בסוף התפילה של המבדיל בין קודש לחול, את הוריו ואחיו וילדו שלא שרדו כמוהו. שלהבות של נרות, כמו גם אלה של חג החנוכה, שהקפדנו להדליק בכל אחד משמונת ימי החנוכה, תמיד מלווים את זיכרונותי כנר נשמה לאלה שהיו ואינם. בכלל, שלהבות של נרות תמיד מזכירים לי אישית את העובדה שעלינו להפיץ בעולם אור ואהבה. לזכור שכל בני האדם, בכל העולם, ללא הבדל גזע דת ומין שווים. שאלוהים נמצא בתוכנו, בתוך ליבנו, כי האדם נברא בצלם אלוהים, ככתוב: "בצלמו ובדמותו ברא אותו".

למצגת קבוצתית של פעילות התכנית:

הזוית האישית

סבתא: מאד התרגשתי לקחת חלק בתכנית המיוחדת הזו, הייתה פה הזדמנות נדירה להתוודע אל הנוער הנפלא שלנו, ולחבר אותו אל מורשת ועבר שהולכים ונעלמים. כל כך הרבה שינויים חלו מאז שאני הייתי ילדה, נערה ואימא ועד שהפכתי לסבתא, כל כך הרבה דברים שהיו חלק מחיי היומיום של הדור שלי הולכים ונעלמים – והנוער בכלל לא ידע עליהם. כל כך הרבה חידושים כיום והגיל השלישי בכלל לא מחובר עליהם. התכנית הזו יצרה חוליה נהדרת שמקשרת את העבר וההווה להמשך של עתיד נפלא. תודה ללילך דיין שהובילה את התכנית, תודה על ההזדמנות שניתנה לי ותודה על הרצף והקשר הבין דורי שמתקיים כל כך יפה על כל השינויים. מאחלת שתימשך השרשרת המופלאה. (מירי בלוך)

רונה: מאוד נהניתי בכל המפגשים, היה לי יותר זמן איכות עם סבתא, וגם הדס הייתה איתנו והיא ישר התחברה אלינו אז היה מאוד מהנה, למדתי הרבה על הילדות של סבתא ולמדתי המון מילים חדשות, זאת הייתה הזדמנות לזמן איכות עם סבתא שאליה מחוברת מאוד.

הדס: היה לי מאוד מהנה לעבוד עם מירי ורונה, הן קיבלו אותי מאוד יפה והרגשתי מאוד מחוברת וחלק מהתהליך איתן, התכנית הייתה מעניינת, למדתי המון.