מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפור העלייה של רחמים עמית

אחינועם, אורי ורחמים במסגרת התכנית
המשפחה
המאבק לעבור לכפר סבא, והמכתב אל בן גוריון

שלום וברכה,

אני רחמים עמית, לשעבר ניקפור סמימי. נולדתי בשנת 1945 בעיר הנקראת ארק שבאיראן להורים שרה ואברהם סמימי. בילדותי למדתי בבית ספר יסודי של מוסלמים במשך היום. בערב למדתי שיעורי יהדות בבית ספר שנוהל על ידי הג'וינייט העולמי, לכן למדתי בין היתר גם את השפה העברית בה שלטתי מכיתה ד בערך. בשנת 1958 עלינו לארץ עם הוריי ושלושת האחים הנוספים – רחל, דניאל ויפה.

העלייה לארץ

במטוס בדרך לארץ שימשתי כמתורגמן ועזרתי לדיילות ולאנשי הצוות לעזור לעולים ולאנשי הצוות בכול הבעיות. סייעתי גם בשדה התעופה "בן גוריון" (שפעם נקרא "לוד") בהנחיה מוקדמת של קרובי משפחה שביקשו מאבא שלי להתעקש שיעבירו אותנו לעיר נהריה שבצפון. הושיבו אותי בין פקידי הסוכנות היהודית ועזרתי להם לתרגם את כל הנתונים האישיים במילוי הטפסים המתאימים. כל הערב הייתי אהוד ומחובק על ידי הישראלים והעולים שלא האמינו על היכולת שלי לתרגם ולעזור להם במילוי הבקשות.

ישנו בלילה בשדה התעופה ולמחרת הגיעו האוטובוסים בכדי להעביר את כל העולים למקומות שונים בארץ. אבי התעקש ודרש בתוקף שהוא רוצה להגיע רק לנהריה. אני זוכר שהיה ויכוח קולני בין הפקידים ואני בתווך – משמש כמתרגם בין אבי הכועס לפקידי הסוכנות. בסיום היום המתיש והכעוס לפתע ניגש פקיד סוכנות, חיבק את אבי והחל לדבר איתו בפרסית, דבר שגרם לאבי להירגע ולסמוך עליו. הפקיד אמר לאבי שהוא גאה מאוד על העקשנות שלו, כי במדינה הזאת רק כך אפשר להשיג את המטרה והבטיח שנלון הלילה בשדה התעופה ומחר בבוקר ייקחו אותנו לנהריה כבקשתנו.

למחרת הגיעה מונית, העמיסו את מעט הציוד ונסענו צפונה. בדרך אבי אומר לי שמשהו לא נראה לו כשורה, כיוון שאנו נוסעים בדרך הררית דבר שנוגד את העיר נהריה שהיא על חוף ים, אזור מישורי. כל הבקשות מהנהג המונית לבירור המיקום ויעד נסיעה נענו במשיכת כתף קרה. לאחר שלוש שעות של נסיעה הנהג הוריד את הציוד שלנו על הכביש ונעלם. נשארנו המומים ואובדי עצות, ללא עזרה או סיוע מגורם כלשהו. אבי ביקש שנמתין ויצא לברר להיכן הגענו. התברר שרומינו ולקחו אותנו לחצור הגלילית במקום נהריה. בכעס רב נאלצנו להיכנס לבית שיועד לנו שם, עם שתי מנות קרב שקיבלנו בלי שום הסבר בעזרה, בלי כסף וכל מידע בסיסי שכל עולה חדש זקוק לו ביומו הראשון.

למחרת אבי הכועס החליט שהוא נוסע לנהריה לקרובי המשפחה לבקש עזרה, כל זה ללא שפה בסיסית. עברו כשלושה ימים והוא לא חזר, אמי הדואגת לשלומו החליטה לשלוח אותי לנהריה לחפש את אבא, לכן ביררה במכולת היחידה מה עלות הנסיעה באוטבוס ויצאתי לדרך. הנסיעה אמורה הייתה להגיע דרך העיר "עכו" ששם צריך להחליף אוטובוס לנהריה. כילד בן 12 מסרתי את כל הכסף לנהג וביקשתי שיוריד אותי בדרך לנהריה. הנהג הוריד אותי בעכו ואמר לי לקחת אוטובוס נוסף לנהריה. ירדתי מהאוטובוס וגיליתי שאין לי כסף לנסיעה מעכו לנהריה. באין ברירה חיפשתי על הרצפה כרטיס נסיעה לאוטובוס והמתנתי לאוטובוס שמגיע לעכו. כשהגשתי את הכרטיס לנהג הוא צחק ולעג לי והשליך אותי חזרה לכביש. התחלתי לחשוב מדוע הנהג התנהג כך ושיערתי שהכרטיס היה מנוקב ואינו שימושי. המשכתי לחפש ביו כל הכרטיסים הפזורים על הרצפה עד שמצאתי כרטיס לא מנוקב, עליתי לאוטובוס הבא והנהג הסביר לי שהכרטיס לא ראוי לשימוש כי הוא כרטיס נהג, וצריך לקנות כרטיס בקופה. באין ברירה החלתי ללכת רגלית עד נהריה לפי השילוט בכבישים. יצאתי לדרך, לאחר הליכה של כעשרה קילומטר, תוך כדי משחק בגלגול צמיג שמצאתי בשולי הדרך, עצרה לידי מכונית והנהג שאל: "לאן אתה הולך, ילד?" עניתי לו: "לדודה שלי בנהריה", הוא אמר לי שנהריה רחוקה והציע לעלות איתו והוא ייקח אותי לנהריה. הצטרפתי לנסיעה איתו והוריד אותי בתחנה המרכזית בנהריה. מכאן הייתי צריך להגיע לשכונה שבה גרה דודתי לפי הכתובת שהייתה ברשותי. מכיוון שהשכונה (גבעת טרומפלדור) הייתה רחוקה יחסית ולא היה לי כסף לאוטובוס, התחלתי ללכת ברגל תוך כדי תשאול עם עוברי אורח בדרך.

הקשתי בדלת של דודתי והיא הופתעה והתרגשה עד מאוד – איך כילד שרק לפני יומיים הגעתי לארץ מצאתי אותה. בנתיים התברר שאבי חזר והוא בדרך הביתה. הזיכרון הנעים ביותר שאני זוכר מהמפגש הוא השניצל שהכינה לי, כי זו פעם ראשונה שאכלתי שניצל בחיים וגם הרעב שלי היה גדול. כל אלו נתנו לי הרגשה נעימה שזכורה לי עד היום. לאחר יומיים הדודה ציידה אותי בכסף, ולמוד ניסיון חזרתי בשלושה אוטובוסים חזרה לחצור הגלילית.

אבי החליט שהוא פגוע מאוד מהיחס והרמאות של האחראים לקליטת העולים (הסוכנות היהודית), שהוא חייב לעזוב את חצור הגלילית ולעבור לכפר סבא – שם התגוררו קרוביי משפחתו. כל הניסיונות והמאבקים שלו כשלו, עד שנודע לו שדוד בן גוריון צריך להגיע לחצור הגלילית כדי לנאום בתעמולת הבחירות שהתקיימה אז. אבא ביקש ממני לכתוב מכתב ובו השתלשלות כל תהליך העלייה והרמאות שבו הוא נתקל בה. כתבתי את המכתב ובערב הלכתי עם אבי לאספת הבחירות שבה בן גוריון נאם. פתאום אני רואה את אבי מקפץ לבמה תוך כדי הנאום של בן גוריון ומגיש לו את המכתב. בן גוריון תחב את המכתב לכיסו ואנשי הביטחון הורידו את אבי מהבמה.

לאחר כחודש קיבלנו מכתב ממשרד ראש הממשלה שהנושא בטיפול ולאחר חודש נוסף קיבלנו אישור לעבור לכפר סבא. בעזרת קרובי המשפחה התאקלמנו בצריף שקיבלנו מהסוכנות היהודית ואבי התחיל לעבוד בבית אריזה לתפוזים עד לצאתו לפנסיה.

משפחתי הגרעינית

תמונה 1

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר נופי מולדת בגן יבנה, התש"ף, בהנחיית המורה המובילה לימור מזרחי.

מילון

הג'וינט
הג'וינט (באנגלית: The Joint או JDC), הוא הארגון היהודי ההומניטרי הגדול בעולם. הוקם בנובמבר 1914 על ידי מיזוג שלושה ועדים לסיוע שהיו נפרדים עד אז. הג'וינט פועל להצלת יהודים הנתונים תחת איום. (ויקיפדיה)

ציטוטים

”פתאום אני רואה את אבי מקפץ לבמה תוך כדי הנאום של בן גוריון ומגיש לו את המכתב“

הקשר הרב דורי