מאגר סיפורי מורשת

את הקשר הרב דורי בחרתי לעשות עם סבתא שלי מצד אימא, שמה קלר. זהו סיפורה:

שמי קלר, נולדתי בשנת 1954 בלונדון וגדלתי בלונדון, בצרפת ובשוויץ. בגיל שש, כשהלכתי לבית ספר, לא הלכתי לבית ספר אנגלי, שלחו אותי לבית ספר צרפתי כי אימא שלי חשבה שאני מאוד חכמה ושאני צריכה ללמוד עוד שפה.

בשביל ללכת לבית ספר הזה היינו צריכים לחצות את כל לונדון, גרנו בצפון לונדון ובית הספר היה בדרום לונדון. בהתחלה אימא שלי לקחה אותי וגם את בן הדוד שלי שהתגורר בדירה מעלינו, היא לקחה את שנינו לבית ספר כל בוקר, אבל כשגדלתי ונהייתי יותר עצמאית אז נסענו ברכבת התחתית. היינו צריכים להחליף שתי רכבות כדי להגיע לבית ספר, זאת הייתה נסיעה ארוכה מאוד. התחלנו ללמוד בתשע בבוקר ולמדנו עד שעה חמש. בחורף באנגליה מתחיל להחשיך ממש מוקדם, בסביבות 4-4:30 כבר חושך, ואני הייתי חוזרת ברכבת התחתית. אימא שלי לא איפשרה לי לבוא ברגל לבד מהרכבת התחתית הביתה למרות שזה היה די קרוב, בערך 500 מטר. היא לא הרשתה לי לבוא ברגל לבד כי באנגליה בשעה שמחשיך זה מאוד מסוכן. מבית הספר הזה אני לא זוכרת הרבה כי את בית הספר הזה עזבתי בגיל שלוש עשרה.

סבתא רבתא שלי עם סבתא שלי, משמאל: סבתא רבתא רבתא שלי (מימין) סבתא רבתא שלי (משמאל) סבתא שלי (התינוקת)

בתקופתי לא היו חטיבות ביניים, עזבתי משם לפנימייה בשוויץ, אחותי ואני. אחותי הייתה בת 11 ואני הייתי בת שלוש עשרה, היינו בפנימיה שנתיים. בפנימייה הזאת מאוד נהניתי, הכרתי חברים, היו לנו פעילויות כיפיות, היה לנו סקי כי זה היה בהרים בשוויץ ועשינו כל יום אחר הצהריים משהו אחר: היו ימי סקי והיו ימי החלקה על הקרח והיו ימי שחייה בבריכה. בתקופה הזאת אני כבר ידעתי לשחות, אבל למדתי לשחות ממש טוב  עד כדי כך ששלחו אותי לתחרויות. לא היו תחרויות של ילדים אז, שלחו אותי לתחרויות של נשים ואני הייתי בת ארבע עשרה. סקי מאוד פחדתי לעשות, פחדתי ליפול כי זה ממש כאב, כשיש שלג חדש זה ממש כיף אבל כשממש נהיה קר השלג הופך לקרח וכשאתה נופל על קרח זה ממש כואב. אז אף פעם לא השתחררתי ממש בעניין הסקי, עשיתי סקי אבל תמיד נזהרתי מאוד.

בגיל חמש עשרה וחצי ההורים שלי התגרשו ושניהם התחתנו שנית. אימא שלי והבעל שלה חיו בפריז. כשהם עברו לפריז, אימא שלי שאלה אותי: "קלר את יודעת צרפתית, את רוצה לעבור לגור איתנו לפריז וללמוד בפריז?", אמרתי לה שכן. אבל אחותי לא למדה צרפתית כמוני והיא נסעה ללונדון לאבא שלה. אני הייתי עם אימא והיא הייתה עם אבא וזה מאוד קשה.

למדתי בפריז ונכנסתי לתיכון. בהפסקות ממש קר בחוץ, אז יש חדר מיוחד שמתכנסים בו כולם ואני נכנסת לשם והכל אפוף עשן, כולם מעשנים בני גילי (15 וחצי), אז החלטתי מהסירחון הזה שבחיים שלי אני לא מעשנת ואני שונאת עישון עד היום.

בצרפת הכל מאוד פוליטי. כבר בגיל חמש עשרה שש עשרה כל הילדים יודעים מה זה פוליטיקה. יום אחד אנחנו יושבים בחצר והילדים מדברים על מלחמות. אני לא כל כך ידעתי על מה אני מדברת ורציתי מאוד להשוויץ אז אמרתי: "המלחמה הכי טובה היא מלחמת ששת הימים בישראל" (כי שמעתי קצת ממנה מבעלה של אימא שלי). אחרי שאמרתי שזאת המלחמה הכי טובה, כולם התנפלו עליי: "מה פתאום", "מלחמות זה לא טוב", "וחוץ מזה הישראלים נוראיים כי הם מדכאים את הפלסטינאים", ואני – פעם ראשונה ששמעתי דבר כזה, כי לא ידעתי כלום. מה אני מבינה?

באתי הביתה ואני מספרת לאימא שלי ולבעלה והם מסתכלים אחד על השני ומתחילים לדאוג, מה יהיה עם הילדה הזאת, בסוף היא לא תישאר יהודיה. אולי היא תתחתן עם מישהו לא יהודי. הם לא רצו את זה, אז אימא שלי התחילה להגיד: "צריכים לעשות משהו עם הילדה הזאת". אני לא ידעתי כלום על ישראל אז. היא אמרה לי: "קלר, את יודעת מה – את מאוד אוהבת שיווין נכון?" ואמרתי שכן, אז היא אמרה: "יש מקום אחד שיש בו שיווין וזה קיבוץ בישראל, לקיבוץ קראו מחניים". אמרתי לה אני שלישראל לא נוסעת, הישראלים האלה מתנהגים לא יפה לפלסטינאים (וחשבתי את הדברים האלה מבלי באמת לדעת מה קורה שם). אימא שלי ניסתה לשכנע אותי ובסוף היא שכנעה אותי לעלות לישראל למחנה קיץ למשך שישה שבועות.

הייתי בת שש עשרה וחצי כשבאתי לישראל לקיבוץ מחניים עם קבוצה של אנשים שהיו בחברת נוער, הם גדלו על ציונות ואני הייתי היחידה שלא גדלה על ציונות, אני בילדותי הייתי בשוויץ בצרפת באנגליה, וכולם היו מאוד ציונים. באנו לקיבוץ והיה חום אימים. המגורים היו בצריפים ולא היו מזגנים באותה תקופה. כל בוקר היינו צריכים לקום בארבע לפנות בוקר כדי ללכת לעקור עשבים מהשדה. זאת הייתה העבודה שלנו כמתנדבים בקיבוץ .אני קמתי בכיף בארבע בבוקר ולא התלוננתי שצריך לקום מוקדם. עבדתי קשה ולא התלוננתי על החום, וכל השאר – כל אלה שחונכו על ציונות – כל הזמן קיטרו.

סיימתי את ששת השבועות בקיבוץ  וחזרתי לפריז. הייתה לי עוד שנה ללמוד עד הבגרות, בדיוק הייתי צריכה להתחיל כיתה י"ב. אני חוזרת לפריז ואני אומרת לאימא שלי שאני מסיימת בית ספר, מסיימת בגרות, לא לומדת באוניברסיטה והולכת ישר לארץ לקיבוץ. היא אמרה לי: "לא, אבל מה!" "ומה עם אוניברסיטה!". אמרתי לה: "אימא, אני לא עושה כמו כולם, אני רוצה לנסוע לישראל, התאהבתי בישראל".

סיימתי ללמוד ואז הייתי צריכה לטוס לישראל, זה עולה כסף. באתי לאבא שלי בלונדון ואמרתי לו שאני רוצה לחזור לארץ, שאני רוצה לטוס וישלם עבורי על כרטיס, והוא סירב בתוקף. הוא אמר: "את רוצה לקנות כרטיס – תעבדי, תרוויחי כסף, תקני את הכרטיס ותסעי".

סבתא עם סבא רבא ז"ל

הלכתי לעבוד ועבדתי קשה עד שהרווחתי את הכסף לכרטיס שלי. ואז, אחרי שאבא שלי ראה שעבדתי קשה להרוויח את הכסף, הוא נתן לי כסף דמי כיס ואמר: "קחי כסף לקחת איתך לאן שאת נוסעת". נסעתי לקיבוץ ושם פגשתי את איציק בעלי (סבא של דין שנפטר בשנת 2009), הוא היה בקיבוץ. הוא היה בנח"ל, שם יש להם חלק שהם נמצאים בקיבוץ, הם משרתים בצבא ונמצאים בקיבוץ.

הוא היה הרבה זמן בקיבוץ, מגיל שלוש עשרה הוא היה כבר בקיבוץ. הוא אמר לי שכשהוא מסיים את הצבא הוא לא רוצה להישאר בקיבוץ. הוא אמר: "קיבוץ זה לא בשבילי כי אני עובד מאוד קשה, ובקיבוץ גם אם לא עובדים קשה מקבלים אותו דבר ואני רוצה לקבל את מה שמגיע לי בשביל העבודה שלי". אני נשארתי בקיבוץ אבל יצאנו יחד, היינו חברים. אני הייתי נוסעת לבקר אותו כל שבוע ביום שישי וחוזרת במוצאי שבת. עד שיום אחד הוא אמר לי: "קלר, אני מאוד רוצה לנסוע לחוץ לארץ". הוא אף פעם לא היה בחו"ל. בתקופה הזאת לא נסעו לחו"ל, לא כמו היום. עניתי לו: "אתה יודע מה, אני לא החלטתי אם אני רוצה להשאר בקיבוץ או לא. בוא ניסע יחד", ונסענו ללונדון.

סבא ז"ל וסבתא

שם שכרנו דירה ועבדנו קשה מאוד. אחרי שלוש שנים בלונדון הוא אמר לי שהוא לא יכול יותר, קר לו, האף שלו תמיד אדום והוא מתגעגע מאוד לארץ. הוא הוסיף: "אני מאוד אוהב אותך ואני רוצה להתחתן איתך, אבל רק אם את חוזרת איתי לארץ." אמרתי לו: "יאללה", וחזרנו לארץ והתחתנו.

אימא שלי כתינוקת וסבתא שלי

הזוית האישית

דין: נהניתי מאוד לכתוב עם סבתי את סיפור חייה והיא נהנתה איתי. למדתי הרבה על סיפור חייה. הספור נכתב במסגרת התכנית הקשר הרב דורי בבית הספר "יד גיורא", הרצליה בשנת תשפ"א.