מאגר סיפורי מורשת

שם הנעורים של סבתא הוא פרידה נוסרי, היא נולדה בתאריך 24.4.1944 במצרים. היא כיום בת 76.

סבתא מספרת: " נולדתי וגדלתי בקהיר בשכונת לה-בסיעה ויש לי עשרה אחים (ארבע בנים ושש בנות). נולדתי במוצאי פסח בבית הורי, בלידה טבעית, כי בימינו לא היה נהוג ללדת בבית חולים. אימא שלי מרגלית הייתה תופרת ואבא שלי יהושע עבד כסוכן בגדי נשים ועבר מעיר לעיר כדי למכור בגדים.

אני ואחותי על האופנוע

בשנת 1957, כשהייתי בת 13, עליתי עם משפחתי לישראל וגרנו בתל אביב בשכונת שפירא. למדתי בבית הספר תחכמוני, הוא היה בית ספר דתי ציוני הראשון בתל אביב. אני מאוד נהניתי בבית הספר, הייתי תלמידה טובה מאוד – ממש מצטיינת. בתקופתי היו מחלקים סרטים בצבע אדום צהוב וכחול רק למצטיינים ולי תמיד היה סרט על הבגד. אחרי הלימודים עבדתי בבית חרושת לבגדים – אינטקס

את סבא הכרתי במפגש שאחותי סופיה אירגנה. היא הייתה חברה של אחותו של ציון, ואז שידכו בינינו וציון ממש חיזר אחריי ושלח לי פרחים כל יום שישי וזה ריגש אותי מאוד. אחרי תקופה קצרה של זוגיות הוא התגייס למלחמת ששת הימים וכשחזר כל כך התגעגע והציע לי נישואים, זה היה אחרי הכרות של שמונה חודשים.

תמונה משפחתית עכשווית

סיפור העלייה שלנו

עלינו ממצרים בשנת 15.4.1957 ועלינו על אונייה מנמל אלכסנדיה. עגנו ביוון לתחנת ביניים וביוון נשארנו לחודש ימים באתונה באזור נרכוסיה, לנו באכסנייה גדולה למשך חודש ושם חגגתי את חג פסח עם כל משפחתי – הוריי ועשרת אחיי, יחד עם כל העולים. נהנינו מאוד, חווינו את זה כמו טיול גדול, שם טיילנו והיה לי ממש כיף.

אחרי חודש ביוון המשכנו ועלינו על אונייה יותר קטנה שנקראה "הרמס". ההפלגה הייתה קשה כי האונייה הייתה קטנה והרגישו בה את כל הגלים, העולים ברובם הרגישו לא טוב והקיאו. אני בסך הכל הרגשתי טוב אך אני ממש זוכרת שהמבוגרים הרגישו ממש לא טוב וזה היה לי קשה לראות. אחרי הפלגה של שבעה ימים הגענו לנמל חיפה. זה היה בערב שבת, העלו אותנו על אוטובוסים, נתנו לכל משפחה מספר לחמים ונסענו כחמש שעות. הגענו למקום לא ידוע בשם חצור הגלילית הנמצאת בצפון הארץ.

אימא שלי לא הסכימה לרדת מהאוטובוס, בכתה וממש רצתה לחזור למצרים. היה חשוך מאוד, פינו אותנו מהאוטובוס בכוח. משם הראו לנו צריף ישן ורעוע, אפילו מפתח לפתוח את הדלת לא היה. את הילדים הכניסו לצריף דרך החלון. כשאני נכנסתי הייתי בהלם. נשארנו בצריף, היה קר וחשוך. היה לי נר קטן שנתן אור גדול וזה שימח אותי. אני רק רוצה להזכיר שאני באתי ממצרים ושם היה לנו הכל ובשפע.

אחרי זמן מה עדיין לא הסתדרנו בחצור הגלילית כי ההורים שלי לא מצאו עבודה, אז הגיעו דודים שלי שעלו לארץ בשנת 1948 והם חיו בחולון בצורה טובה ביחס לתקופה. היה להם חשמל ובית מסודר והם עבדו בעבודות טובות. הם לקחו את אבא שלי ואותי לביקור והיה לי ממש כיף. לא הסכמתי לחזור לחצור הגלילית. אבא שלי חזר ואני נשארתי איתם למשך חצי שנה.

המשפחה שלי רצתה לעבור לתל אביב ומשרד הקליטה לא הסכים לסייע לנו במעבר, לכן משפחתי עברה לתל אביב ללא כל סיוע ועזרה מהמדינה. אני מאוד שמחתי לשמוע וחזרתי למשפחתי, שעברה לתל אביב לשכונת התקוה ושם שכרנו שני חדרים בתוך בית שהיה ארבעה חדרים, מחולק עם עוד שתי שכנות. לכל אחת היה חדר. היה צפוף מאוד: בשני חדרים היה לנו שירותים משותפים ומטבחון קטן. היה ממש קשה לגור בצורה כזו. ככה גרנו למשך שלוש שנים. אני הייתי נערה ואבא שלי היה בן חמישים ולא מצא עבודה, לכן אני והאחים שלי יצאנו לעבוד ביום ולמדנו בערב, כדי לשלם את השכירות ואת כל צרכי הבית.

לסיכום, הייתה לנו עלייה מאוד קשה לארץ. בתור נערה צעירה כמעט ולא חוויתי ילדות: כל הזמן דאגתי להוריי, עבדתי וניסיתי תמיד לעזור כדי לשמח את אבי ואמי שחלתה בסוכרת סוג 2.

אבי

סבתא פרידה מספרת על אביה ז"ל: 

הזוית האישית

נויה: מאוד נהניתי לדבר ולהיפגש עם סבתא, נהניתי לשמוע את הסיפורים המעניינים שלה.

סבתא פרידה: היה לי ממש כיף עם נכדתי, נהניתי מאוד לפתוח את האלבומים ולספר את סיפור העלייה.